11.9 10:40
אחרי ערב של חרדה, עצב ומועקה, קמתי לבוקר פרטי, עם סדר יום עמוס אך ריאלי, מתחילה בארוחת בוקר קונבנציונאלית עבורי, עם ג'וינט וספר חדש – שאנטאראם, שכבר ב4 עמודים ראשונים שכנע אותי, או הבטיח לי, שמסע נוסף להודו יהיה משהו ישים עבורי.
אתמול חזרתי הבייתה מהחג אצל ההורים, שהיה נגמר בצורה רגועה יותר, אולי, אם הייתי מתנדפת יחד עם שאר המבקרים אחה"צ. אבל זה לא היה אפשרי או ישים, בגלל תחושות האשמה והמשיכה שחשתי לאמא שלי ולבית. קיבלתי מחזור אתמול, מה שאולי אחראי לכל הרגשות הבלתי ממוננים. לאחר שקמתי מ"שנ"צ", בו בעיקר שיחקתי משחק מפגר אך מאתגר בפלאפון, של ילדים בין 8-10 לכל היותר, אוננתי וישנתי 20 דקות, מתוך שעתיים.
הבית היה רגיל לאור הזמן שביום ולאחר האירוח. באתי ישר לסלון לארח חברה לאמא שלי בעוד סדרה. זה לא שלא רציתי אני בכך, אבל זו הייתה תחילתה של העזיבה. אבא ישב בצד והמשיך לסרוק את המכתבים הנוסטלגים שבהם הוא מתעסק לאחרונה. את הסריקה התחלתי אני, בנחישות, באותו הבוקר, למורת רוחה של אמא שלי שחשבה שאני מבזבזת את זמני ובעיקר לא מחפשת את נעלי הטיולים אותם הייתה צריכה לטיול שלהם שיהיה בסוכות באיטליה. עשיתי טעות ואמרתי שאולי נתתי אותם לחברה, מה שגרם לגל ביקורת כלפיי, מצד כולם, ביקורת שנגמרה בכך שסתמתי לכולם את הפה בכעס.
באותם אחרי הצהריים, ראיתי עם אמא שלי 2 פרקים של סדרה על ילד שמתקשר עם העולם, מצרף מקרים ומתקשר באמצעות מספרים. לא מדבר בכלל. אחרי 2 פרקים, התחלתי לחוש את המועקה והחרדה – להישאר או לא? לחזור לירושלים? אני אאכזב את אמא שלי? מה אני אעשה בירושלים? האם אהיה בודדה, מה אעשה מחר? דיברתי עם חברים וניסיתי למצוא עיסוק – חברה בלהבים, חברה בבאר שבע, חברה בויטאנם (מסתבר) – כל אלה לא העלו עיסוק בר ביצוע. לפיכך נשארתי עם ההורים שלי, והרגשתי איך אני מתחילה להיכנס לבלבול ולרצון לברוח, או לא, שתוקף אותי בכל פעם שאני נשארת מעט יותר מדיי בלהבים.
דיברתי עם חברה, שהשיחה איתה כבר עברה לחלק הזה בציר הזמן, או בציר אחר, של כניסה לרגשות מוגזמים ובלתי נשלטים, אך רצויים. בעיקר רגשות, כי אני נורא אוהבת לחוש רגשות חזקים. היא אמרה לי שמוטב שאלך הבייתה, ברגע זה, אם זה מה שאני רוצה. קמתי מהספה והתחלתי לארגן את הדברים שלי. חששתי מהתגובה של הוריי. אך כשירדתי למטה אמא שלי אמרה שאקח אוכל. ואבא שלי, שאני לא זוכרת אם הביע את דעתו, נתן לי את ברכת הדרך בקרירות האופיינית לו. אמא שלי ליוותה אותי לאוטו, ולאחר שחזרתי פעם אחת הבייתה לקחת את הפלאפון ששכחתי, יצאתי לדרך. וברגע הייתה לי הקלה. אמנם התקשרתי למור וברגע התחלתי לבכות, אבל לאחר השיחה, שקצת התישה אותי, הפעלתי מוסיקה והרגשתי קלילה.
הרגשות כלפי ההורים היו קשים. תמצית של חוסר הידיעה והוודאות שאופף את היחסים שלי עם אמא שלי. היא מעצבנת אותי? היא מתישה אותי? היא לא רואה אותי? היא לא רואה את עצמה? היא חייה לא את החיים שלה אלא את החיים שלי? כל אלה נכנסים מתחת לשטיח כשאני מגיעה הבייתה ומשרים תחושה כמעט בלתי מורגשת של חוסר נחת. גם עליה, כנראה. אבל כשיצאתי מהבית חשתי במלוא כובד המשקל את חוסר שביעות הרצון שלי מהקשר שלי עם אמא שלי – יותר מדיי עמוס, סבוך, היסטורי, רווי ברגשות – מה שלא מאפשר לי אפילו להתחיל לדבר עליו. אמנם התחלתי תהליך של שיתוף, אבל זה היה שיתוף על עצמי. גילוי ויציאה מהארון של מי שאני היום, סטאטוס שהיה מדוכא ויבש אבל התמלא בשמן ומים בחודשים האחרונים. אבל השיתוף הוא כמובן לא האתגר, אלא שוב, הביקורת וחוסר היכולת שלי להעביר ביקורת על כל קשר שאני נמצאת בו. חוסר היכולת הזה מוביל ברוב הפעמים לכעס ואי שקט, ויוצא בדרכים די גועליות כלפי הקרובים אליי.
אני לא יודעת אם אוכל לבקר את הקשר עם אמא שלי – אבל נראה לי שזה המפתח להתקדמות שלי כרגע. כלכך קשה…ואיך עושים את זה? אם הביקורת היא לא ברורה לגמרי, ובעיקר לא מעוצבת מספיק כדי שאמא שלי תדע להתמודד איתה, להבין אותה ולדבר עליה.
אבל זוהי תחילתו האופטימית של יום חדש, וכמובן שכל המחשבות האלה יתעצבו לאיטן בהמשך הימים.