ביום שישי היינו בסיור עם חברים בנאות קדומים, אחד המקומות האהובים עלי בארץ. הסיור היה ברוח פורים אבל תוך כדי הסיור שבאמת היה די ארוך – משהו כמו 3 שעות גם אם היו ביו די הרבה עצירות ומנוחות – התחוור לי שהגוזל עבר פאזה והוא כבר לא גוזל אלא בן כנף צעיר שלא לומר גבר.
בעוד אני וחברתי חולמות לעבור להתגורר בשמורה היפהפייה ומתכננות היכן למקם את בתינו, מהגוזל וחברו אפשר היה לשמוע רוב הסיור אמירות בסגנון "אפשר כבר לקבל את הטלפון שלי?", "מתי הולכים כבר הביתה?, "נו, זה נגמר?" ועוד שלל וריאציות על הנושא. מה שעניין אותם מאוד לפני שנתיים כבר ממש לא מעניין להם את קצה הציפורן – כולל איך מפיקים צבע מחילזון או איך כותבים בדיו ובצפורן, או קולמוס לצורך העניין.
הדבר היחידי שהצליח להפיח בהם רוח חיים ולנער אותם מרבצם כשני חרדונים על הסלע בשמש היה גלגל אנטיליה מלא כדים שצריך לסובב כדי לשאוב מים. האמת, גם את זה טוב לדעת למקרה שניתקע באמצע המדבר רק עם אגם קטן וגלגל אנטיליה כדי שאדע את מי להפעיל כדי שיהיו לנו מים.
אז מילא ה- terrible two – שלב ההתבגרות הידוע לשמצה בגיל שנתיים שעליו התגברנו איכשהו. עכשיו אנחנו כנראה נכנסים ל- troubling ten שמתאפיין בהזדקקות ליתר עצמאות מה שבא לידי ביטוי באמירות כמו: "אמא, עכשיו אני מצייר אבל אני לא רוצה שתראי מה", "אל תכנסו לחדר שלי" או כמובן המלכה: "עוד דקה!". ואני בכלל לא רוצה לדמיין את שלב ה- tormenting thirteen שהוא-הוא גיל ההתבגרות האמיתי, או שאולי היום בגלל ההתבגרות המוקדמת ה- troubling ten מאוחד עם ה- tormenting thirteen ומהיום לא תהיה לי הפסקה עד שהוא ילך לצבא או משהו כזה.
בכל זאת, כשאתמול בלילה אמרתי לו שזה בסדר גמור אם הוא רוצה להיות יותר לבד כי הוא מתבגר והוא אמר לי "בסדר, אבל אמא, את יכולה לשבת וללטף אותי עד שאירדם?" – חוץ מהשלולית שנהייתה ממני ונאלצתי אחר כך לנקות, אני חושבת שכנראה גם בהתבגרות יש צעד אחד קדימה ושניים אחורה. וגם פה אני אהיה בשבילו ללטף עד שיגיד די.