שנאתי את הרגע בו השעון העיר אותי מחלום, הפסיק את שנת הבוקר שאני כל כך אוהבת ואילץ אותי לצאת מהמיטה החמה והנעימה. הבטחתי לעצמי שבבוא היום כשאצא לפנסיה אתפנק ואתעורר כל יום ביקיצה טבעית.
אז יצאתי לפנסיה אבל מה עם היקיצה הטבעית ?
"האדם חולם חלומות ואלוהים צוחק". 
השעה 6.30 בבוקר.
תיפוף רגליה הקטנות של ילדה העירו אותי משנתי. היא רצה את ריצת הבוקר שלה בדירה שמעלי. לאן היא ממהרת? כל החיים עוד לפניה.
ניסיתי לעצום שוב את עיני ולחזור לחלום, אבל קולות נוספים של בוקר חדש לקחו את הפיקוד על חיי.
תזמורת של רעשים החלה את קונצרט הבוקר שלה. צלצול טלפון של השכנה בדירה על ידי, מים שנוזלים בצינורות שבתוך הקיר, בכי של ילד, מכונית מחממת מנוע לקראת נסיעה, משהו שנפל בדירה מעלי וגנן שהפעיל מפוח כולם חברו יחדיו להעיר אותי. כאשר שמעתי רהיטים זזים ממקומם בחריקה הבנתי שגם המנקה של השכנים הגיעה. מישהו צעק בוקר טוב. הבנתי את הרמז.
ויתרתי על החלום וקמתי.
אחרי מקלחת חמה וכוס קפה רותח התחלתי ליהנות משעות הבוקר המוקדמות, מהאוויר הצלול ואפילו קצת קריר. השכונה שרעשה וגעשה בהכנות ליום עבודה הייתה שקטה עכשיו. חתולים השמיעו יללות של שעמום, המכוניות כבר פינו את החנייה, שכנה השקתה את הגינה ופלגי מים זרמו בעצלתיים במורד הסמטא לעבר הניקוז.
ישבתי לי בגינה עם עוד כוס קפה ונזכרתי בימים בהם אני רצתי כל בוקר. רצתי להכין את הילדים לגן ולבית הספר, להכין כריכים, להתארגן בעצמי ולהספיק להגיע לעבודה בזמן. נזכרתי בשעות הבוקר שהיו עוד כמעט לילה, בהם קמתי כדי להסיע את הבנים לתחנת האוטובוס בדרכם לבסיס בו שירתו או לפעמים עד הבסיס עצמו, ונזכרתי גם בלילות ללא שינה בהם נסעתי לשדה תעופה לקחת את אחד הבנים שלמד בחו"ל.
במחשבה לאחור אני מבינה שהיו אלה שעות טובות, שעות איכות של ביחד, רק אני והם. שעות עבורן גם היום הייתי מוותרת בשמחה על שנת הבוקר שלי.
אומרים ש"מי שקם מוקדם מוצא זהב". זהב לא מצאתי, אבל מצאתי את עצמי יושבת וכותבת את הפוסט הזה וההנאה הזאת שווה זהב.
ואם בשינה עסקינן, אז עוד מעט צהריים, אוכל לישון את שנת היופי המפורסמת, שתמתח את עור פני המזדקן, אוכל להשלים את שהפסדתי בבוקר. כל שאני צריכה זה שהתזמורת תנוח גם.
