לפני כך וכך שנים נפל דבר בתוכי: נקלעתי לסיטואציה לא פשוטה ולא הצלחתי לשמור על עצמי כראוי. קפאתי. חוויתי את עצמי משקיפה על הכל מלמעלה בחוסר אונים, כמו מי שעלה על מארב מוסווה היטב ואיבד שם את הלב שלו. במשך שנים הטלתי ספק בעצמי וביכולת שלי לסמוך על עצמי, שאם חלילה אקלע שוב לנקודה בה רק אני אוכל להציל אותי, אכשל שוב ואספוג עוד מהלומה ישר ללב שלי. לא ידעתי שכך זה בתוכי, שהלב שלי חושש להישאר כה חשוף ונטול הגנות ושהגוף שלי אוצר בתוכו משבר אמון פנימי כה עמוק.
השנים עברו, החוויה ההיא נדחקה למרתפי הזכרונות הלא-ראויים-להיזכר ואחר כך צפה ועלתה שוב, עברה עיבוד חלקי בתוכי ושבה למקום המסתור שלה תוך שהיא משאירה פתח קטן, שאוכל לראות אותה מדי פעם, להציץ עליה ולהניח לה במקומה. והנה, דווקא בתוך הסערה שמתחוללת מסביב, האלימות הפיזית והמילולית, הקיטוב, הפחד, הזעם והאימה, ואולי בהשפעת הלבבות הנפתחים בכל מקום אל האחר, מתרחב בתוכי הפתח שנשאר שם, ואני יכולה להרגיש איך לאט לאט, בצעדים מדודים, אני עושה שוב קשר עם הלב שלי. כך קורה שאני יכולה להתחיל לבנות מחדש את האמון שלי בעצמי. לכאורה – אין פשוט מזה: השנים האחרונות זימנו לי לא מעט צמתים של משבר בהם יכולתי לבחון את עצמי ואת המשאבים שלי, ועדיין, במקומות מסויימים צף ומתעורר חוסר האמון הזה, הידיעה הפנימית שאני לא באמת מסוגלת לשמור על עצמי. שם, במקומות האלה, נדרשת ממני עבודה עדינה של ניסוי וטעייה, כזו שגם אם תביא כאב, הלב יוכל להכיל, כאב שלא יציף עד לניתוק הגואל-לכאורה.
לפני יומיים יכולתי להרגיש את השינוי בתוכי, כמו צימחתי עיניים או אוזניים פנימיות. הייתי שקועה בעוד גרסה של אותה בדיקה שאליה אני חוזרת שוב ושוב, כשברגע אחד יכולתי להרגיש את הגוף שלי מתכווץ ונרתע. אני מכירה את התחושה הזו, אבל הפעם יכלו העיניים הפנימיות לראות והאוזניים הפנימיות לשמוע את הבקשה של הגוף לעצור כאן. הראש, שמכיר גם הוא את התחושה, ביטל ואמר שאין שום צורך, הרי זה מוכר ואפשרי. אמרתי לעצמי בקול: ׳אני יכולה להרגיש את הכיווץ׳ ושם הכל השתנה, כשהסכמתי לשמוע גם את הקול החושש, המכווץ, המבקש עוד רגע לעצמו, ולקבל אותו בתוכי. כשהקשבתי, יכולתי להרגיש שעכשיו אני צריכה משהו אחר: אולי לשנות מקום, אולי להחליף מילים, ובלבד שעצרתי את התנועה שכיווצה אותי וחישבתי מסלול מחדש.
הלב שלי ואני מעמיקים את השלום בינינו. בצעדים זהירים ועדינים אנחנו מקלפים עוד קליפה ועוד רובד ומחפשים איך להיות בקשר זה עם זו. בשבועות האחרונים אני בונה בתוכי גשר. הוא מחבר בין הלב שלי לבין הזקיף הנאמן שמתגורר בראש שלי ומנהל את כולי. ׳קח חופשה קצרה׳ אני מבקשת ממנו, ׳תן לי הזדמנות לבחון עוד אפשרויות, להניח לעצמי לטעות מדי פעם׳. והזקיף, גם הוא התעייף כבר מהמאמץ, מתרצה לי מדי פעם לכמה רגעים של חסד, ומעביר את הפיקוד ללב שלי, שנפתח אל העולם בלי לוותר לחלוטין על ההגנות שלו. כל ההתבוננות שלי דרך הלב היא שונה וצופנת בתוכה חוויה פנימית אחרת וחדשה. מעט מעט נולדת בי הקשבה למה שאני חשה בתוכי, בגוף שלי, ומשם נעשית הבחירה. בכל פעם קצת, בכל בדיקה מחדש. אני מסכימה לא רק להרגיש אלא גם לקבל את הבחירה של הלב, גם כשהראש אומר אחרת. שם, כך אני מרגישה, נמצאת החוכמה האמיתית שלי, הבחירה של הלב, שלא לוקחת בחשבון אף אחד ושום דבר מלבד שלומי הפיזי והרגשי.
