החזרה לנהריה תמיד מעוררת בי תחושה של לחזור הביתה. העיר כבר מזמן לא אותה עיירה שזכורה לי מימי נעורי, אבל הזיכרונות עדיין צובעים את העיר בצבעים שמחים.
חזרתי לרחוב, לרחוב בו פעם היה ביתי.
בפינת הרחוב ראיתי את השלט "רחוב סאלד" אך חוץ ממנו דבר לא דמה למה שזכרתי.
הרחוב של ילדותי, שהיה רחוב שקט אינטימי מלא עצים, רובו בתים פרטיים עם חצרות הגובלות בכביש ללא מדרכה, שינה את פניו.
מצאתי רחוב בנוי כולו בתים של שלוש – ארבע קומות, בתי חברי שגרו בשכנות נעלמו, הצריף של תנועת הנוער נבלע והפך לבית גבוה, הכביש השקט ומלא העצים שינה את פניו למדרכות וחניות מלאות במכוניות ולרחוב עירוני סואן ורועש. בקושי מצאתי מקום להחנות את רכבי.
בסוף הרחוב מאחורי סבך צמחיה מוזנחת מצאתי את מה שהייתה פעם השכונה שלי.
בנעורי היו אלה שלושה שיכונים חדשים צבועים בלבן עם גג רעפים אדומים, בני שתי קומות, לכל שיכון שתי כניסות בכול כניסה ארבע דירות, בסך הכול עשרים וארבע משפחות עולים חדשים שהפכו להיות סוג של משפחה אחת. מאחורי הבתים הייתה שורה של מחסנים מאסבסט, זה היה שנים רבות לפני שהאסבסט הפך למסרטן, צמוד לכל בנין היה מתקן לתליית כביסה, משותף לכולם. באוויר תמיד נישא ריח טוב של כביסה. בפינת הרחוב בקצה המגרש עמד מבנה מאולתר שהקים אחד השכנים ובו דוכן לממכר ירקות. בין כל אלה השתרע דשא ענק מעוטר בשיחים סביב שחיברו את הכול לשכונה צנועה ונחמדה.
כולם הכירו את כולם. הדשא היה מגרש המשחקים של הילדים ובין השיחים היו פינות מפגש של הנוער.
אני אהבתי לטפח את הגינה הצמודה לביתי. השקתי את השיחים, אספתי את העלים היבשים ואהבתי לטאטא את השביל הצר שהוביל מהכביש לכניסה של הבית.
אהבתי גם את החתול הקצת לבן והקצת ג'ינ'ג'י שהתמקם בחצר. הוא זכה לקבל ממני טיפול אוהב למרות שאני לא אוהבת חתולים. הייתי בגיל בו אהבתי הכול, אז אהבתי גם את החתול.
בסוף הרחוב מאחורי סבך צמחיה מוזנחת מצאתי שלושה שיכונים עלובים שצבעם הלבן התקלף מזמן, השכנים עברו למקומות אחרים או אולי עזבו את עולמנו, השיחים גדלו פרא והדשא נעלם. במקומו צמח מקלט ציבורי גדול. הכול משדר עצבות.
מעניין לדעת האם מישהו מהדיירים של היום יודע שהמקום הזה היה פעם שוקק חיים, נשמעו בו צחוקים וצהלות שמחה של ילדים וכי בין השיחים נלחשו מילות אהבה טהורה של נעורים.
חזרתי לרכב בלב כבד.
