השואה בסטורי שלי

לרוזיקה כץ לא היה אינסטגרם. ברור, לאף אחד לא היה אז. אבל גם לא הייתה להם דרך לצעוק את הצעקה שלהם. בתמונות: סבתא, סבא ואמא שלי.

כל תל אביב מלאה בימים האחרונים בשלט שמפנה לאינסטגרם של אווה. בדקות הראשונות לאחר שראיתי את השלטים, התעצבנתי. לא, רתחתי מעצבים. כי זה נראה משהו שמאוד מוזיל את השואה, מעביר אותה לשלטי חוצות ולסטורי באינסטה.
עדיין עצבנית. לא חושבת שזו הדרך בה אני, כן, לא בת 15, אבל עדיין מספיק בפייס ובאינסטה, כן, מפתיע שגם זקנים כמוני נמצאים שם. זו לא הדרך בה אני רוצה "לצרוך" את המידע שלי על השואה. ברוב המקרים, הרשתות החברתיות מזוהות עם שטחיות, הכל מוצג בקלילות והכל מושלם שם. 70 תמונות כדי להגיע לתמונה המושלמת שתופיע ותראה כמה החיים יפים וטובים. כמה אנחנו רזים, חתיכים ומחייכים. תמונות של קושי ובכי לא ממש נמצא שם.

מזל שיש לי שני בני נוער בבית. כמובן שפתחתי דיון על זה. מה מסתבר? גם הענק ראה את השלטים השבוע בתל אביב. גם הוא חטף "קריזה", טוב, מה אתם מצפים, התפוח לא ייפול מהעץ כל כך מהר בטח אם הוא עבר את העץ מזמן.
השיחה איתם הייתה מעניינת והם אמרו משהו נכון. למה לראות סרט על השואה בטלוויזיה זה לא "מוזיל" את השואה? מה ההבדל? למה לקרוא ספרים על או יומנים זה לא "מוזיל" את השואה? השאלה היא מה המטרה? השאלה היא איך זה נעשה? כמה רגישות יש בהפקת היומנים ו"הנגשתם" באינסטגרם. אולי בעצם ההעברה של השואה מהמסך הגדול לאינסטגרם תעביר את ה"חוויה" בצורה שתגרום למסר להדהד בצורה הרבה יותר כואבת. ואולי זה יוזיל את המסר לרמה של דפדוף ואפילו יגיע למצב של העברה של הסטורי כאילו זה החבר שמעלה מיליון בשעה. אולי זה יגרום למסר להדהד בצורה הרבה יותר כואבת ורלוונטית לחייהם של בני הנוער והילדים ואולי זה יגרום לניכור מוחלט וזלזול במסר. הכל תלוי בביצוע.
בשנים האחרונות, כל יום שואה, אני כותבת פוסט על סבתא שלי בבלוג ומשתפת אותו בפייסבוק על. כדי שאנשים יכירו, כדי שיראו שהיו חיים אחרי, כדי שלא ישכחו.

אולי הדרך בה הסטורי שלי אווה משווק מעצבנת אותי. אולי הדרך בה כל העיר מופגזת בשלטי חוצות מצליחה לעורר בי זעם. אבל אם המטרה היא להגיע לעוד אנשים, להראות לעוד אנשים מה היה שם, שלא ישכחו, שיבינו ושיזכרו, אני בעד. בכל מקרה, העובדה שכבר התעורר שיח עז בנושא, זו התחלה.

מה דעתכם?