הקיץ השביעי

הקיץ תהייה תינוקת הקסם בת שלוש.

כשהיה המקפץ בן שלוש הגענו לכפר הירוק.

מחר יהיה בן עשר.

שבע שנים בדיוק. אינני יכולה להגיד שום דבר חד משמעי על שבע השנים הללו. טובות-רעות, רזות-שמנות.

אבל אני יכולה להגיד המון דברים אחרים.

למשל שבאתי הנה לשנתיים בלבד. שלבוא לכאן  הייתה אחת ההחלטות הקשות והמשמעותיות ביותר שעשיתי עד כה.

שבחיים לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי כאן בשנה הראשונה.

שהפחדים האיומים ביותר שלי לא התגשמו: המשפחה שלי לא התפרקה והחברים לא עזבו אותנו.

שאינני יודעת אם הייתי מחליטה לבוא לכאן לו הייתי יודעת עד כמה יהיה קשה לעזוב.

מי שהייתי לפני שבע שנים היא אישה אחרת. אני מביטה ממרחק הזמן, רוצה להניח יד על כתפיה ולהרגיע אותה, לספר לה שבסופו של דבר הכל יסתדר. הסערה תדעך וכשיתפזרו ענני הברזלית המקורזלים יתגלו שמיים בהירים.

אני רוצה ללחוש על אוזניה שמבעד לשנים שיעברו היא תצמח ותתחזק. היא תגשים חלומות ותפרוץ את חומות הפחדים שלה.

אני רוצה לגלות לה שתהייה לה תינוקת של קסם שתיולד עם מחט ביד ובחוט זהב תחבר את החלקים של חייה.

הקיץ השביעי מביא איתו שינויים גדולים,

הדירה הזערורית שלנו תגדל סופסוף למימדים שיכילו אותנו. יהיה בה מטבח אמיתי וחדרים לכולם. יהיה בה סלון של ממש ופינת עבודה.

את קירות הקרטון יזיזו ואת קירות האבן גם. קווי גבול חדש ומכבד יניחו בבית שלנו. וחלונות ודלתות.

הבכורה תתגייס. הבכורה תכולת העיניים, המופלאה. הבת שלי שבזכותה נולדו בי כוחות. זו שנתנה לי את מה שרציתי יותר מהכל: להיות אמא.

השינוי הצפוי מהדהד בחדרי הלב שלי. מפרפר בהתרגשות  בין חדריו, ארבעה במספר.

לא חשבתי אף פעם שאתגלם למה שאני היום. לא חשבתי שאתמיד. שאוכל לשרוד אתגר כה גדול.

עד שהגעתי לכאן הייתי הסיפור על מה שאני. מעשיה מעוצבת להפליא מלאת פוטנציאל ומרחפת כבלון פורח. צבעוני ומרהיב.

לאט לאט בכאב, לפעמים מחוסר ברירה ולעיתים רחוקות מבחירה הסרתי את הקישוטים, את פרחי המשי, את הפייטים והנוצות, את סילסולי התחרה.

נותרתי חשופה, נטולת תואר ושם. מבוהלת. תולעי המשי העדינות של המציאות החלו טוות סביבי קורים עדינים של יומיום, של נחיצות, של מגע וקירבה. הן טוו לי חיים אחרים.

וכששבו אלי הסרטים התחרות והפרחים  סופסוף היה בי שקט. והתאמה. של דבר למקום. לגודלו האמיתי לזמן.

בשבע השנים שאני כאן ניגבתי אגם שלם של דמעות. חיבקתי אלפי חיבוקים, עשויים חלקיקי חלומות. אמרתי מילים,ארגזים מלאים במילים של נחמה ועוצמה. מילים של גבול בטוח והגיוני. מילים שיש בהן עתיד ומחר. טיגנתי הרים זהובים של שניצלים וגבעות ריחניות של קציצות. אפיתי עוגות של אהבת אמת. ובישלתי מרק בדוודים.

אין ספור סוכריות של עוגת שוקולד. כינים, כריכים, ימי הורים,. תפוחים בדבש.

חוויתי ייאוש ותקווה ואכזבות. ורגעים של אושר מציף. חוויתי שמחות והתרגשות. ימים של חולין. היו רגעים מפחידים באמת. ויותר מפעם התנפץ לי הלב למיליון חלקים.

הבנתי את כוחה של המרפא של השיגרה. את עוצמתה האמיתית של קירבה. את גדלות הנפש של 12 הילדים שעל שלומם הופקדתי. ואת הצניעות הנדרשת בשביל לראות אותה.

את גדלות הנפש של ארבעת ילדי שלי שלא בחרו לצאת למסע הזה ובכל זאת יצאו. ובגרו. והפכו חכמים וטובים יותר. עיניהן רואות וליבם פועם.

שבע שנים של יום ולילה וחג וחול. שבע שנים שהיה בהם עוני של ממש ואושר גדול.

שהיו בהם ימים שמנים נוטפי דבש וקרמל. וימים של רעב מדאיג ומקרקר.

שבע שנים ובהן החלימו הפצעים. כהה הכאב. אינני צמאה יותר. גם לא אבודה. גם לא בודדה.

באתי לגעת והנה אני נגועה. באתי לתת והנה אני מלאה. באתי נמוכה ושפופה וראו איך גבהתי.

באתי מאבדון גדול והנה, בניתי לי בית.