"את מי באת לבקר? למי אתה שייך?"
"באתי לבקר אותי, לחפש למי הייתי שייך."
"את מי אתה מחפש פה?"
"את הילד הפצוע שבי."
"את מי אתה מכיר פה בקיבוץ?"
"את החבר שלי ששמו 'זיכרון נשכח'"
אנו מייצרים מסך על גבי מסך של מנגנוני הגנה במסע חיינו. לעיתים נפרם מסך או נחרך בלהבותינו, לעיתים פורצת אש נוראה מהר געש שהיה כבוי בנו. ואין מטפי כיבוי, ודמעות אינן יודעות לכבות גחלים. ויש הכורעים תחת המסע והשיחות פוצעות, קורעות אט את איפורם, את מסכת זעמם, בדידותם, רגשות האשם; והדחף להרוס את עצמם מתעצם, ופורצת בולימיה חומרית ואנורקסיה נפשית וריקנות וחידלון; והם פושטים את תכריכיהם מעפר נפשם, ובאים לחדר הטיפול ומבקשים להחיות את עצמם, למצוא נתיב הימלטות אשר יביא תקווה ושלווה לקיומם.
המטפל יושב מקשיב ומרגיש, גם הוא נחרך בלהבות לבם. והוא חושב: אני בהם, הם בי. לעולם לא אוכל להיות שם במקומם, רק להחיות את זעקתם, להיות איתם למעני למענם, למען כיבוי להבתי, להבתם.
המטפל יכול לחקור, לשאול, להוביל אל שערו של השינוי המבוקש, אך לא יכול לעשות את עבודתו של המטופל במקומו. ואולי אין צורך בשינוי, אלא בקבלה עצמית, בהסתגלות, בהשלמה עם מציאות שאין אפשרות לשנותה.
בכל טיפול צפים רגשות זעם וכאב, אבל וחוסר אונים. השינוי בנוי על יסודות אלה. אין לחמוק מהם. בפוסט טראומה רגשות אלה יתעצמו ויתווסף אליהם רגש האשם. המטפל חווה את רגשותיו של המטופל, ומשכך הוא נע עם המטופל ברעידת אדמה. על המטפל למצוא את היציבות הנפשית- למען שניהם.
בחדר הטיפולים מפלי רגש סוערים צפים ועולים מעל אריחי הנפש.
בספרו של צביקה סלע 37 סיפורים, המציגים מקרים טיפוליים של ילדי וחברי הקיבוץ.
מבין הסיפורים עולים וצצים זיכרונות כואבים וחוויות מהקיבוץ.
בקיבוץ כולם שווים, יש שווים יותר ויש פחות. בקיבוץ קוראים זה לזה 'החברים'. גם 'גזבר', 'מזכיר', 'ועדה' אלה מושגים מתורגמים מקומוניסטית. אבל לחברה אין תפקיד אמיתי.
חברי הקיבוץ מבקשים מנהיגות מורמת מעם ומי שחולק על דעתם, מוענש בהענשה סמויה חריפה.הוא דחוי, מיותר, הוא דפוק, אולי מוזר, עד השלכתו באכזריות מהקהילה.
הסיפור הראשון הפותח את הספר הוא "כת" המתאר את בדידותה של בת קיבוץ. בדידות כה גדולה אשר הובילה אותה להצטרפות לכת על מנת להרגיש שייכות , אהבה, נחמה ומשמעות.
בספר עולה תחושת הבגידה של ההורים בילדים. הילדים חשים שההורים לא מספיק דאגו והגנו עליהם.
ילדים בקיבוץ הם צייתנים וכנועים, הם מרצים את המבוגרים, אחרת יכאיבו להם. הילדות היא 'סדרת הישרדות'. הילד חש בודד, נרדף, אין אמא ואבא.
בסיפורים שוב ושוב עולה התחושה של הריחוק מההורים, תחושת היתמות, הבדידות והניכור.
בסיפור "הניצחון יושג מחוץ להיגיון" המספר כותב שהילדים מנותקים מבית ההורים, הממלכה החינוכית כופפה את ההורות.
בסיפור "תרגיל שבי" המספר מתאר שבקיבוץ הורים וילדים אינם מבטאים חוויות ורגשות ויחיו כל חייהם עם נפשותיהם המצולקות.
בסיפור "לידה וקלשון" עולה שאלת ההורות והפחד ממנה. "אם יהיה לי ילד- נחרץ גורלי, אני אהיה עבד נרצע עד סוף החיים, שיגעונותיו, חולשותיו, פחדיו; לא מספיק לי הביעותים והחרדות שלי? מי אמר שילד מעניק משמעות חיובית?.. ילדים זה הדבר הכי אגואיסטי שאני מכיר, ילדים גדלים נטולי אלוהי ההורות."
לעומת גישה זו של האב, האם אומרת "אני זקוקה לילדה , רק אז תירגע הבדידות שבתוכי. אישה ללא ילדים היא מקור לסבל וכאב נורא. אני זקוקה ליצירה שבאה מתוכי, ואחר כך לתת ככל יכולתי בלי לצפות לקבל.
חוויות וזיכרונות של המחבר עולים תוך כדי הטיפול שלו במטופלים. רגשותיו שלו צפים על פני השטח והטיפול הוא גם עבורו. זהו מסע משותף שלו עם מטופליו.
"כאשר היינו ילדים, וירדה החשכה בקיבוץ- מצאנו גחליליות. לעיתים גחלילית אחת מביאה עמה אור גדול." מתוך הספר.
מאחלת לכם קריאה נעימה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
