אז חפרתי וכתבתי ועיבדתי… וכבר שבוע מסתובבת בלי הפיאה!
אנשים לא מזהים, פתאום קולטים שזו אני ומתלהבים.
מקבלת מיליון מחמאות כמה זה יפה, וצעיר ומבליט את הפנים..
אבל אני, אפילו את הצל המשתקף מולי לא אוהבת הוא חסר חיות ותנופה, חשוף ובולט!
עכשיו, עכשיו, כשהשיער גדל… אני בוכה עליו? (כשהוא נשר לא בכיתי)
תהליכים, סבלנות, תהליכים, סבלנות
לומדת להסתכל במראה ולאהוב את דמותי החדשה…..
ונזכרת במשפט שנועה ביתי בת ה6, שגם היא לא אוהבת את המראה הקצר שלי, אמרה לי: ״אימוש אני לא אוהבת את השיער שלך, אני אוהבת אותך מהאדמה עד מעל לרקיע!!״
אומרת לעצמי ולכם, לפעמים אנחנו בוכים על מה שיש, שקיים (ולכולנו יש הרבה יש!!!) כי אולי הוא לא עומד בציפיות שלנו או מרגיש בדיוק כמו שרצינו. ואולי למישהו אחר יש וגם אנחנו רוצים את היש שלו. ואולי אפילו קצת קשה ומתסכל…
אבל בואו נשמח על מה שיש! על מה שקיים! על מה שסובב סביבנו חי ונושם! נוציא מתוכו את היופי ונעריך את זה שהוא ישנו ושהוא שלנו!!!!!
״לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד״
לומדת לאהוב את הצל שלי, לשכוח את דלתות הבלבול להיות משוחררת מכל פחד, להעריך את היש והקיים שלי!
שבת חמימה חברים
#האסימונים נופלים#רוצה שיער ארוך#סבלנות#תהליכים#די לחפור#
הצל שלי ואני/יהודה פוליקר
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד״
