החיים הם רצף של אירועים שהטוב והרע צובעים אותם בצבעי הקשת, והם קובעים להם את המהות.
בגיל עשרים ואחת כשכל כולי שקועה בהכנות לקראת לידת בני הבכור, הצבע הורוד שלט בחיי, הייתי משוכנעת בגורלי הטוב.
הגשמתי את החלום להתחתן ולצאת מבית הורי, הייתי נשואה לבעל שאהב אותי ואמא שלי הייתה מרוצה ממנו, הייתי צעד אחד קטן לפני מימוש האמהות, שתביא עימה לאבא שלי את הנכד הנכסף, סוף סוף אני אצליח לרצות את כולם.
ברגעים הקשים של ההיריון, בימים של הלבד, ברגעי הפחד מהלידה ומהאחריות שבאמהות, הורוד האיר לי את החושך.
אבא שלי שהיה איש ישר, צנוע, וחרוץ, מעולם לא ביקש לעצמו דבר. רק חלום אחד חלם – להיות סבא. הוא השתוקק לנכד, וחלם על הרגע בו ייצא עם עגלת התינוק לרחובות נהרייה, שם כולם הכירו אותו, ולבטח יעצרו לידו, יברכו אותו ויתפעלו מנכדו. חלום אחד חלם, חלום שמימושו היה תלוי בי.
אני עמדתי לממש לו את החלום, ואכן בגיל עשרים ואחת וחצי, תשעה חודשים ויומיים אחרי החתונה ילדתי את בני בכורי את הנכד הנכסף.
יד הגורל הנעלמה והעקשנית שלא נחה לרגע, המשיכה בעבודת הצביעה, ונתזים כהים לכלכו את הורוד.
ביום שילדתי אבא שלי אושפז במחלקה כירורגית, קומה מעל לחדרי שבמחלקת היולדות. שלושה שבועות מאוחר יותר עצם את עיניו לנצח.
הגידול שבגופו גבר עליו, המית אותו ואת חלומו היחיד, ביטל בשישים את רצוני לשמח את אבא שלי.
הכול נראה לי שחור, רק כמה נקודות ורודות בדמות תינוק מקסים האירו לי את החושך והיו לי לפנס שהאיר לי את המשך הדרך.
