הפמיניזם ה"נאור", שמטרתו המוצהרת היא קידום נשים, פועל לרעתן ולרעת החברה כולה כאשר הנישואים מתפרקים וההורים מתגרשים.
חוק "חזקת גיל הרך", הינו חוק שנחקק בשנת 1962, ומשמעותו היא שהחזקה (משמורת) על הילדים עד גיל 6 (וגם לאחר מכן, עקב ההמשכיות) ניתנת אוטומטית לאם.
במדינות המערב כבר מזמן ביטלו את חוק "חזקת גיל הרך" המיושן. בכולן מקדמים את טובת הילד כך שיזכה לשני הורים פעילים בחייו החולקים את האחריות ההורית לגביו וזאת בהתאם למחקרים פסיכולוגיים עדכניים (אני ממליץ לכל איש מקצוע בתחום ולכל הורה, נשוי או גרוש, לקרוא את מאמרם של פרופ’ אבי שגיא-שְורץ וד"ר תרצה יואלס "אימא, אבא, ומה איתי, אני זקוק לשניכם": עובדות, מיתוסים ותקוות), לאמנה הבין לאומית לזכויות הילד ולשינויים חברתיים ותרבותיים שחלו מאז.
בישראל 2010, החוק עדיין נותן לאם גרושה עדיפות הגדרתית לעומת האב. לפני כ 5 שנים הוקמה ועדת שניט (בראשותו של פרופ’ דן שניט) לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. הוועדה ממליצה במסקנותיה לבטל את חוק "חזקת הגיל הרך". בנוסף, ממליצה הוועדה לבטל כליל את מושג המשמורת וממליצה שלהורים לא תהיה כל הגדרה הורית מלבד היותם אמא ואבא. ועדיין, נציגות ארגוני הנשים מנסות בכל דרך, תוך הפעלת לחצים כבדים על חברי הוועדה, לשמר את אותה עדיפות בחוק, מסיבות שלהן, שאינן לטובת הילד וגם לא לטובת קידום השוויון הנשי הכולל.
אחת המטרות העיקריות של ארגוני הנשים בהשארת הגדרות הוריות מפלות בין אם לאב, כך שהגדרתה ההורית של האם תמיד תהיה עדיפה ("משמורן יחיד", "הורה עיקרי" או "בית עיקרי") היא שאחרת ייווצר קושי משמעותי בכל הקשור להטבות הסוציאליות הניתנות כיום למשפחות חד-הוריות. בהעדר סימון משפטי של הורה שהוא המטפל העיקרי בילד, לא ברור כיצד יזוהו המשפחות החד-הוריות (שאינן באמת חד הוריות, שהרי לילד שני הורים מוכרים וידועים) והעומדות בראשן וכיצד תובטח רשת הביטחון הסוציאלי המגיעה להן.
אין ספק שיש מספיק דוגמאות למקרים בהם יש צורך אמיתי להגן על נשים חלשות ומוחלשות מפני אבות מתנכרים, או אבות מתנקמים, שמותירים נשים לגדל את ילדיהם בלי לתמוך בהן ובילדים. נשים שהיו תלויות לחלוטין בבעל, והוא פשוט נוטש אותן לאנחות. אך עדיין, את הנושא הכספי הנובע מאותן הטבות סוציאליות לאמהות חד הוריות יש לפתור, ולא להגיע למצב אבסורדי בו עקב קושי בירוקראטי כזה או אחר, נמשיך ונקבע בחוק מעמדות הוריים שונים לאב ולאם, שני הוריו של הילד.
כיום, מאחר והתפישה החברתית והמשפטית היא של משמורת לאם, בעוד שמשמורת משותפת היא עדיין החריג, ומאחר ועל פי התפישה (השגויה) נדרשת מערכת יחסים טובה בין ההורים בכדי לאשר משמורת משותפת, הרי שבפועל האשה היא זו שמחליטה לחסד או לשבט. היה והאם אינה מעוניינת במשמורת משותפת, כל שעליה לעשות הוא לתת מצג של מערכת יחסים קלוקלת בינה לבין האב בפני אנשי המקצוע (פקידות הסעד והשופט), ובכך לפסול את האפשרות של משמורת משותפת, וקבלת המשמורת אליה. כך שגם אם האב והאם לכאורה שווים בפני בית המשפט, הרי שבפועל, לאם, הוקנתה למעשה מעין זכות וטו.
אבות הפונים אל בית המשפט למשפחה, מצפים בפנייתם, לתומם, ליחס שווה לזה של האם על פי עקרון השוויון, אולם הם מוצאים עצמם חסרי אונים אל מול החוק. אבות רבים פשוט מפחדים, ובצדק רב, לתבוע את זכותם הטבעית כהורים ואת זכות ילדם לאב, שכן, כאמור, אין בבית המשפט מקום לאבהות.
אלא מה? אליה וקוץ בה! אחרי שאבק המאבק ותרועות הנצחון שוכחים – האם היא משמורנית יחידה, והאב רשאי לבקר את ילדיו מספר פעמים בשבוע – מגיעים חיי היום-יום. אותה אשה מוחלשת ותלויה שדובר בה לעיל, נשארת לגמרי לבד עם הילדים, והאב מבקר או לא מבקר כרצונו, מסייע או לא מסייע כרצונו (ואין ספק שהשניים קשורים – ככל שהאב יותר מושקע בחיי ילדיו, החשיבות של התמיכה בהם, כלכלית או אחרת, תהיה גבוהה יותר בעיניו הוא). הסיטואציה החדשה לא עוזרת לה להיות עצמאית יותר, ובודאי שאין בה כדי לשפר את תנאיה, או את הבטחון העצמי שלה. האם החזקה יותר נשארת אף היא לבד עם הילדים – מפסידה ימי עבודה כשהילדים חולים או בחופשה, חייבת "לשמוט את העט" כדי להספיק לאסוף אותם מהגן, מעון, צהרון. הערבים שלה אף פעם לא פנויים, ואם כן רק במחיר בייביסיטר.
לעומת זאת, במקרה של משמורת משותפת, או מוטב מכך, חלוקת האחריות הורית כפי שממליצה ועדת שניט – חלק מעול ההורות נופל גם על כתפי האב. האב חייב לקחת חלק בחיי ילדיו, חייב להיות אחראי כלפיהם, ובתוך כך משחרר את האם חלקית מנטל גידול הילדים (שהרי המטרה היא אינה שלילת הורות האם), וכפועל יוצא לאפשר לה זמן חופשי אותו היא יכולה להפנות כרצונה לצמיחה, התפתחות אישית, מקצועית וחברתית.
עד כאן ביחס לנשים, באשר לילדים, כל עוד לא יהיה מוסכם בחוק, שלאב יש חובה וזכות להיות הורה, בשווה לאם, ימשיכו המריבות, הויכוחים והאיומים סביב הילדים ושימוש בהם ככלי מיקוח ואלה האחרונים ימשיכו להיות חשוכי אב, גם במקרים בהם מבקש האב לממש את אבהותו.
השוויון אותו אני מבקש לקדם הוא שוויון הגדרתי בחוק. לילד שני הורים ולשניהם חייבת להיות הגדרה שווה: הורים, כלומר אמא = אבא. הבקשה של האבות היא להיות שותפים מלאים, שווי חובות וזכויות בגידול ילדם ולקבל הכרה משפטית וחברתית לנושא זה. הרי בסה"כ האבות מבקשים את השוואת מעמד ההורים ולא את שלילת ההורות של האם, השוואת מעמד בדיוק כמו שארגוני הנשים מבקשות להשיג בתחומים אחרים.
לגבי חלוקת האחריות ההורית, הכוללת את הסדרי הראיה והטיפול בילד, נסכים כולנו שזהו תהליך חברתי שיש לקדמו, כך ששני ההורים יחלקו אותו בצורה שוויונית.
ברור לכולנו שבשלב הנוכחי, במרבית המשפחות, הילד ימשיך ויהיה במרבית הזמן עם האם. אין בכך פסול. הבעיה היא שיש הרוצים, או יותר נכון יש הרוצות, לקבוע עדיפות לאם בעניין זה בחוק, במקום ולנסות להביא לכך שהילד, בהתאם לטובתו על סמך כל המחקרים הפסיכולוגיים העדכניים, יהיה כמה שיותר עם שני הוריו.
הסיכוי כי ביטול "חזקת גיל הרך" יוביל לחלוקת תפקידים שוויונית במשפחה, בכל משפחה, באופן מיידי, הוא קלוש בעיני אך זהו תהליך חברתי שיש לעודדו ולאפשר לו להתפתח. הרי כשנולדנו אנו, בעוד אמנו הובלה כלאחר כבוד לאולם הלידה, אבינו נשאר לכוסס את צפורניו במסדרון, הרי שהיום רוב הנשים נכנסות לחדר לידה מלוות על ידי בן זוגן. אין חולק על כך שזה היה תהליך חברתי מבורך. על מנת שיהיה סיכוי לתהליך שיוביל לחלוקת תפקידים שוויונית במשפחה, יש להוריד בשלב ראשון את החסמים, דהינו לבטל את חזקת גיל הרך ולא לקבוע בחוק כל חזקה אחרת הקובעת מעמדות הוריים שונים לאב ולאם הגרושים (במקבילה שלעיל – לבנות חדרי לידה במקום אולמות הלידה). במקביל יש לאפשר לאב לקבל מהגופים השונים, באופן אוטומטי וכברירת מחדל, את כל המידע בנוגע לילדו, בדיוק כפי שמקבלת האם, כך שגם האב יהיה כמה שיותר מעורב בחיי ילדו ויחלוק את האחריות ההורית יחד עם האם.
לילד שני הורים, לפני הגירושין וגם אחריהם! שני הורים שמעמדם המשפטי חייב להיות זהה מעצם היותם בני אדם שווים ומעצם היותם הורים לאותו הילד!
המצב כיום, בו יש הגדרות הוריות המעמידות את האם והאב במעמדות הוריים מפלים, מהווה בעיה חברתית חמורה ולכן חובתנו כחברה לבטל את חזקת גיל הרך ולא לקבוע במקומה שום חזקה.
אסור שילד להורים גרושים ימשיך לשמש קלף מיקוח כנגד אביו, ובודאי אסור שילד ישמש כבן ערובה, אולם זהו המצב אותו יוצרים חלק מארגוני הנשים המתנים את ביטול החוק המיושן "חזקת גיל הרך" ומתן שוויון מלא לאבות גרושים בדרישה להגיע, בראש ובראשונה, ובכל התחומים, לשוויון מלא. רק לאחר מכן הן "תשחררנה" את בני הערובה – אבות, בנים ובנות.
לאיתי, בני אהובי, ברצוני לומר: אני מקווה שכאשר תגדל טבעי יהיה בשבילך, ממש כמו הידיעה שהאינטרנט והטלוויזיה הצבעונית היו כאן מאז ומתמיד (והם לא – רק שתדע..) כך טבעי ומובן באותה מידה יהיה בשבילך גם קיומו של שוויון מלא לגידול הילד בין אישה לגבר (והיום זה לא כך, רק שתדע..).