מי שנפל כפרי בשל לזרועות הפרובוקטיביות של מירי רגב בטקס פרס התיאטרון היה הבמאי שזכה בפרס על מפעל חיים חנן שניר. כמו קודמיו, קוטלר ועוד כמה מגאוני הדור שציינתי בבלוג קודם – גם שניר כשל. לעמוד על הבמה לצד שרה במדינת ישראל ולרדת עליה ברמה האישית עם ניתוח של פסיכולגיה בגרוש של אישיותה היא שחצנות והתנשאות. ! Big Mistake. שניר באומרו שבתחילה הוא חשב שרגב היא ברמה של נערה מרדנית בגיל ההתבגרות ולאחר מכן, אחרי ששמע אותה נואמת, הוא הגיע למסקנה של איש מקצוע (יש לו רקע בפסיכולוגיה כך הוא הודיע…) שרגב היא למעשה שחקנית מיומנת שכל מילה שלה מתוכננת מראש: יש טקסט, יש בימוי ויש את השחקנית מירי רגב – טעה טעות אלמנטרית. גם אתה, חנן, נפלת ברישתה של הגברת, בדיוק כמו קודמיך. איך נפלו אומנים ואבדו כלי הדמוקרטיה.
הבעייה היא לא מירי רגב כפרסונה, כאדם. אם זו לא היתה מירי רגב, היתה קמה מתלהמת אחרת במקומה. הבעייה היא מי שמינה אותה לשרה וליבה את היצרים, הקיטוב, הגזענות וההדרה של המיעוטים ושל מחנה השמאל ויצר את האווירה הקשה שקיימת בישראל היום – שמו בנימין נתניהו. זה שיא הציניות שמירי רגב שגדלה ו"התחנכה" על ברכיו של המסית שעמד על המרפסת המפורסמת – היא-היא זו שפוסלת הקרנה ציבורית של סרט על יגאל עמיר הרוצח, בעוד לוחמי החופש והדמוקרטיה, טוענים שחשוב שיהיה חופש יצירה ושגם סרט על יגאל עמיר יוקרן. למה לא בעצם? הרי על היטלר אפשר לעשות סרט והציבור יילך לראות, במה זכה יגאל עמיר יותר מהצורר הגדול היטלר? הרי זה שנתעלם מקיומו – לא יעלים אותו. הוא נמצא שם. הצנזורית רגב לא תמחק את המפלצת שצמחה בתוכנו, את ההקצנה ואת השנאה שהובילה לרצח של המנהיג וראש הממשלה שלנו יצחק רבין – היא הרי חלק מזה.
התשובה האמיתית, היא שיגאל עמיר הוא בסך הכל כלי בידיה של רגב. היא, כביכול הדמקורטית הגדולה שמגנה עלינו מהרוצח הנתעב. בולשיט. מה שמירי רגב עושה כאן זה מעשה אנטי דמוקרטי, שכביכול בא להגן על הדמוקרטיה. זו עבודה בעיניים. זה שלא נלמד ונבחן מי הוא יגאל עמיר בסרט עליו – לא אומר שהוא לא קיים. הוא קיים ועוד איך. הוא נולד כתוצאה מהסתות שהגיעו מהמחנה בו צמחה השרה רגב ושאותם היא ממשיכה להזין מתוך חוסר הבנה בסיסי מה זו סובלנות. באותה מידה זה שלא נראה סרט על חייו של מחבל לא ימנע את צמיחתו של המחבל הבא. יש פילים בחדר שהשרה רגב מנסה לגרום לכך שכולנו נהיה עיוורים וחירשים ולא נראה ולא נשמע אותם. היא חושבת שאם לא ניתן להם במה הם יפסיקו להתקיים.
חזרתי מדוכדכת מטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2014 במעמד השרה מירי רגב. הטקס היה בעצם כולו קדימון לנאום ההזוי של רגב, נציגת ה"אנחנו" אל מול ה"אתם". "אנחנו" מייצג את הישראלים הלאומיים ו"האותנטיים" אל מול מה שרגב רואה כמחנה הנגדי שמורכב מסנובים מנותקים וקפוצי תחת שלא מבינים מה זו פריפריה, מה זה עוני ומה הם פערים תרבותיים וכלכליים. אמירות שגרמו לגילה אלמגור לצרוח במלא הגרון ממושבה בקהל ש: "אין כמו השחקנים לנסוע בתנאים לא תנאים על מנת להופיע בפני אחרון היישובים בפריפריה".
למה שעובדות יסיחו את דעתה של הפרובוקטורית רגב? הדכדוך שלי כשיצאתי מהטקס נבע מכך שכשיש שתי תפיסות עולם כל כך מנוגדות האחת שבבסיסה גזענות, הדרה ושנאת האחר והשנייה שבסיסה חופש הבעה ודעה, מצפון, ביקורת חברתית, ייצוג אלה שאין להם קול, אמירת מה שה"קונצנזוס" אינו אומר, ייצוג קולות של בודדים אל מול ההמון – אלה שתי תפיסות עולם ועמדות מנוגדות מהבסיס והדיאלוג לצערי הרב בין שתיהן הוא שיח של חירשים. רגב הודתה שהיא העדיפה להיות שרת רווחה ושהתפקיד של שרת תרבות נכפה אליה. אין פלא. העניים והאומללים יגידו אמן על כל דבר שתגיד כבוד השרה ואילו השחקן וגם הליצן יטילו בכל דבר ספק.
