האיש בעל הכובע השחור נכנס לכיתה או לגן הילדים .
הוא רוצה רק טוב. הוא מחפש דרך לקרב את ילדינו אל התרבות והמסורת. מסורת שנזנחה על ידינו כי לא מצאנו שום קשר אליה. תפיסת העולם שלו ברורה, חד משמעית . דרך חזקה ויציבה המביאה את ילדינו ,המוצפים בשפע האפשרויות, לפתרון אחד. האיש במודאג מאד,הוא רוצה לעזור לנו ,ההורים ,לחנך את ילדינו. הוא אוהב את כולנו, אבל בגלל שהתבלבלנו, סרנו מהדרך , הוא חייב להחזיר את הילדים ודרכם את ההורים לדרך הישר!
בתחילה- אנחנו שמים לב שהילד שלנו מביא אימרות כנף ,הילדה רוצה פתאום להדליק נרות שבת עם אימא. ואז באות השאלות שלהם : המטבח שלנו כשר? איך אלוהים ברא אותי?
עכשיו נופל האסימון: נכנס רב לבית הספר! יש שיעורי מורשת/שיעורי דת. הוא נחמד אל הילדים, חייכן, לא כועס, לא דורש , מספר להם סיפורים ואגדות . כולם כוללים מוסר השכל: איך לשמור על הבית, כיבוד הורים ,חברות, צניעות, אהבת הארץ ואהבת השם……..
מה עושים עכשיו? רוב ההורים, מרגישים איזו אי נוחות אבל "זורמים" עם זה.
חלק קטן מהם, מתחיל להתלחשש: -שמעתם איך הילד מדבר? -נראה לך הגיוני שהבת שלי רוצה להפריש חלה? -אני לא מרוצה מזה, ככה לא מקובל אצלנו בבית.- הוא עוד יחזור בתשובה
– היא בסוף גם לא תרצה להתגייס.
מתחדדת תחושת דאגה, של חוסר שליטה. משהוא קורה בבית הספר או בגן לילדים שלנו וזה לא טוב. משהוא מופנה נגד הערכים שלנו. יש תוכן זר בספרי הלימוד , שלא היה שם קודם. מדברים על תפילת הגשם, מדברים על רבנים. על אמונה, ביאת המשיח. ומה שמטריד יותר זו הדרך: אין כאן שאלות פתוחות, אין כאן דרכים לבחירה והתלבטות. יש רק אמת אחת . האמת של המאמינים בדבר השם..
כאן זה מתחיל להיות מאד אמוציונלי- זה הם או אנחנו. ההורים מרגישים צורך עז להחזיר אליהם את השליטה ולהגן על הילדים הרכים ממערכת החינוך שפתאום שינתה כיוון . לפתע חשוב מאד להגן על התכנים ההומניים ועל הערכים שלנו . להראות שהעגלה הזאת, החילונית, אינה ריקה כלל וכלל והיא עולם ומלואו. נשים כבודן במרחב הציבורי ולא בביתן פנימה. להצדיק את הדרכים השונות לקיום משפחה, להצדיק את הבחירה להיות חילוני, להיות אתאיסט.
ברגע זה, כל דבר ש"מריח" דת מעורר סלידה! כל טקס דתי נראה כמו נסיון להחזיר בתשובה.
כל חובש כיפה נהייה מאוס ולעיתים גם אויב.
והזמנה לתפילה נחשבת "הדתה"!
אני מתבוננת בתהליך שעובר על רבים וטובים ומרגישה דואלית.
מצד אחד כחילונית אני מממש מזדהה עם התחושות. אני מתקוממת כאשר ילדה בת 19, עם חצאית עד הקרסול , מעבירה לבת שלי תכנים על מורשת ורבי עקיבא. אני מתרגזת כשהרב בגן הילדים מלמד על בריאת העולם ב 6 ימים ולא ב 4 מיליארד שנים. הדת מוצגת באופן מגמתי ועקר. זו הצגה של משוואה עם שכר ועונש: תתפלל בזמן והשם ייתן לך את כל מחסורך. תהיי צנועה ותמצאי חתן.
עבור ציבור חילוני ואינטליגנטי זה רע ומפספס את המטרה. "שטיפת המוח" המוח הזאת לילדי בית הספר בחינוך הממלכתי מזיקה , ממאיסה ומיותרת..
מצד שני, כקונסרבטיבית, וכאדם שעוסק בצד השפוי שבין הדת לחברה, זה פספוס גדול. צר לי לראות את הציבור החילוני מפנה עורף למורשת שלו ומתנתק מכל דבר שמריח "יהדות".זו מגמה של צמצום אופקים . המרחב החילוני מציג ראיה צרה ודיכוטומית של – הם ואנחנו ובכך שופך את התינוק עם המים..
אנחנו כיהודים , חולקים מורשת עתיקה ועשירה של לימוד וחינוך בכל תחומי החיים. אם נדע לחשוף את ילדינו בבתי הספר ובגני הילדים לעושר ולמגוון התרבותי הרחב של היהדות נצא כולנו נשכרים. כאשר נדע להנחיל מחלוקות, ודרכים פלורליסטיות לזהות יהודית נצליח להוציא את "ההדתה" ממערכת החינוך.
במערכות החינוך הממלכתי צריכים ללמד תכנים אוניברסליים והומניסטים .לצד לימוד המורשת שלנו . בקיאות בידע, במנהגים ואף בתפילה( כן.. כן.. לפחות את העיקרים הבסיסיים) ידע זה לא יגרע מילדינו , הוא רק יעשיר ואת עולם ויחזק את זהותם .
ההתנתקות מכל קשר לדת יכולה להביא הפסד גדול. לא בגלל שכולם היו יכולים להיות "דתיים" במידה זאת או אחרת, אלה מתוך אותה זהות חזקה ויציבה , יהודית ישראלית שיכולה כאן לצמוח. לצד זהות יהודית וישראלית לצד זהות אוניברסלית וקוסמופוליטית. גם מזה וגם מזה.
ההתנגדות של המרחב החילוני מתרחשת לא בגלל קצת יידישקייט שמפריע כאן . זו תחושת העליונות המוסרית של הציבור הדתי על הציבור החילוני .העמותות הרבנים נמצאים בתוך מערכת החינוך הממלכתי ומייצגים עליונות על הציבור החילוני כיוון שהם "דתיים יותר". זה שורש כל הרע ,חד וחלק !
בעיני, לימוד יהדות באופן פתוח , פלורליסטי, יחזק את תחושת הזהות היהודית והישראלית של ההורים והילדים אל מול ההדתה שמתפשטת בישראל.
הדתה זו נופלת בדיוק על מקום בו הרוב החילוני מציג את חולשתו בעודו משאיר את הדת לדתיים..
