בשעה טובה ומוצלחת החלטתי להתחיל לכתוב בלוג ובו אני רוצה לשתף אתכם בהגיגים ומחשבות בתקווה שתהנו לקרוא.
רגע לפני קדחת הבחירות הנה פוסט ראשון מפרגן ורגוע אז יאללה מתחילים:
ביום שני השבוע 15/12 חל יום המורה ביום זה נוהגים לשבח ולפאר את המורים על פועלם הטוב. בתמורה הם לא מקבלים עוד יום חופש אלא מסרון קטן מיו"ר ההסתדרות שלהם.
היום הזה החזיר אותי שנים אחורה אל מורים טובים ורעים אותם פגשתי במהלך שנות לימודיי במערכת החינוך.
המורה הראשונה שהשפיעה עלי וזכורה לי לטובה היא טובה גורפיין, שהייתה המחנכת שלי בכיתות ב'- ד'. 3 שנות חינוך כיתה זה דבר חריג כידוע, אך את מראה פניה ואור עיניה איני יכולה לשכוח עד היום. המורה טובה לא הייתה נראית כפי גילה אלא מבוגרת יותר. פניה היו מעט קמוטות ומהם קרן אור וחום. המורה טובה הייתה ניצולת שואה. בכל שנה כאשר צוין יום השואה היא הייתה מספרת לנו את סיפורה ואנחנו התלמידות הינו מסתכלות עליה בהערצה. היא הייתה בת 3 לערך כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בזכות המראה הארי שלה היא הסתתרה אצל משפחה של גויים, אך איבדה חלק ניכר מבני משפחתה ועלתה לארץ עם אחותה. אני לא זוכרת את כל סיפור הישרדותה, אבל אני זוכרת היטב את הכאב ואת העוצמה שהיא הרגישה והקרינה לנו ביום הזה.
המורה טובה תמיד הקרינה חמימות כלפי הבנות והתייחסה לכל בת בסבלנות אין קץ, הייתה לה רגישות ויכולת להנהיג את הכיתה בשקט ובסדר מופתי שזה עניין לא פשוט בפני עצמו, תנסו אתם ללמד כיתה של 40 בנות. אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהיא הרימה את קולה על תלמידה. העוצמה והשקט שלה עשו את כל העבודה.
כאמור זה לא ממש לא מקובל שמורה מחנכת כיתה במשך שלוש שנים ברצף אבל אנחנו כל שנה התחננו וביקשנו שהיא תמשיך ללמד אותנו. בכיתה ד' כשהבנו שזו השנה האחרונה שלנו איתה הפקנו לה מסיבת פרידה מושקעת, החל מאלבום ועד הופעת מקהלה שאנו הבנות ארגנו. אין לתאר את כמות הדמעות שנשפכה שם.
המורה השנייה הייתה מורה מקצועית למתמטיקה. לכאורה 'רק' מורה מקצועית, אבל היא ההוכחה שמורות מקצועיות יכולות לתת ולהשפיע על התלמידים שלהן. בכיתה ט' מצאתי את עצמי בתיכון חדש- "אולפנא". בחלק מהימים נשארים ללון באולפנא ולעתים רחוקות גם נשארים לשבתות.
וכך בגיל 14 מצאתי את עצמי באולפנא עם חלק נכבד של חברות חדשות וללא הורים. ממש חלומו של כל מתבגר. ובאולפנא היה כלל נהדר: מי שלא קמה לתפילה לא נכנסת ללימודים. ומי אוהב ללמוד בתיכון? בשנה הראשונה הייתי ילדה טובה וקמתי כל בוקר. בשנה השנייה בימים שלא היה בא לי לקום ללימודים המשכתי לישון כך מצאנו את עצמנו מעבירות שעות רבות במיטה במקום בכיתה. בכיתה י' מצאתי את עצמי עם הרבה שעות שינה ובשלוש יחידות מתמטיקה. זו הייתה עבורי חרפה (לא שהייתי תלמידה מצטיינת עד אז אבל עדין…) שאני אהיה בקבוצה עם כל הטיפשות שאפילו 1+1 לא יודעות לחשב?!. לאחר שהשלמתי עם הגזירה הנוראה התחלתי להקשיב בכיתה, כי עד אז עשיתי צרות ודרשתי לעבור לארבע יחידות, הכרתי את המורה הנפלאה ברוריה יונגשטיין, שידעה להוציא מכל אחת ואחת את המיטב שלה. היינו קבוצה של בנות שובבות שחלקן התמודדו עם הפרעות לימודיות- סוג של כיתה טיפולית. המורה ברוריה הייתה עובדת עם חלקנו באופן פרטני בכיתה ואפילו מגיעה מעבר לשעות העבודה לאולפנא. לעיתים גם הזמינה בנות אליה הביתה על מנת להסביר להן את החומר כדי שהן תצלחנה בבגרות. חוץ מזה שיעורי המתמטיקה היו גם שיעורי עצות ותובנות לחיים. שנים אחר כך עוד הייתי מוצאת את עצמי מידי פעם מתקשרת אליה ומתייעצת איתה בנושאים שונים.
המורה ברוריה הייתה כל כך מסורה וקשובה לנו שפשוט הערצנו אותה. הרבה בנות רצו לעבור להקבצה שלנו רק מהקנאה על הכיף וההנאה שלנו בשיעורי המתמטיקה. האוזן הקשבת היכולת לתת לכל תלמיד אפילו המתקשה ביותר את התחושה שהוא מסוגל להצליח הייתה המוטו שלה. היא האמינה וקיבלה את כל אחת כמו שהיא.
שיעורי המתמטיקה לצערנו נגמרו בכיתה י"א וזאת לאחר מאבק עיקש שניהלנו, כמובן בתמיכתה השקטה של המורה, לסיים את הבגרות באותה שנה. ההנהלה רצתה שנסיים בכיתה י"ב מאחר שאם נסיים לפני יהיה לנו הרבה זמן פנוי אבל אנחנו לא ראינו טעם בכך כמובן, וכך בכיתה י"ב העברנו את כל השנה במיטה או בבית והכי חשוב קיבלתי 100 בבגרות.