זה לא סוד שמצב ספורט הנשים בישראל הוא בכי רע.
בכל תחילת שנה הן מקבלות את ההחלטה של העירייה על סכומי התמיכה השנתיים והשימוש במתקנים, שנוטים במובהק לטובת קבוצות הגברים.
נשאלת השאלה: איך נוצרת האפליה הזו?
הכשרת העיוות וחוסר הצדק שבתקצוב ספורט נשים
הסכומים שמעבירות העיריות לקבוצות ספורט ניתנים על בסיס מבחני תמיכה, המחויבים על-ידי משרד הפנים.
בפועל, זוהי שיטה מכובסת שנותנת תוקף משפטי להעברת כסף ציבורי לעמותות נתמכות.
קודם כול נקבעת המטרה, במה רוצים להשקיע וכמה – בדרך-כלל בקבוצות כדורגל או כדורסל גברים – ומשם מתחילים לסדר ניקוד על בסיס טיעונים שיחזיקו מים מבחינה משפטית.
בסופו של דבר, אחרי שמסיימים לערבב ולרקוח את הניקוד ומגיעים לתוצאה הרצויה מלכתחילה – כ-90%-95% מהכסף יופנו לקבוצות הגברים העירוניות, והיתר לנשים.
תקצוב ספורט הנשים
הבעיה הבוערת בספורט הישראלי במושגים של צמצום פערים והגברת אמון, מתחילה ונגמרת בסוגיות של מימון.
חשוב לציין כי תמיד השמיכה תהיה קצרה, ודאי כשמדובר בספורט (תקציב הספורט בישראל הוא 0.2% מהתקציב המדינה).
כאן נשאלת השאלה :מה רוצים בעצם להשיג? אם התשובה לשאלה היא הישגים ואליפויות של קבוצות עירוניות בכירות ,חשוב לציין כי אלה כבר עברו מזמן לידיים פרטיות, ומשמשות בעיקר את בעלי ההון ואת קידום עסקיהם.
במקרים אחרים, הקבוצות נועדו לפתוח עבור העסקנים דלתות במקומות אחרים בעירייה.
ניתן לראות כי העיוותים בתוך הרשות המקומית מייצרים עיוותים כלפי מעלה.
ועיוותים כידוע לא חסרים: כך, למשל, רוב הנשים בישראל לא עוסקות בספורט – רק 20% מכלל הספורטאים הפעילים התחרותיים בישראל הן נשים.
אך מצד שני, אפשר להבין למה: איזה הורים ישלחו את הבת שלהם לעסוק בספורט תחרותי כשבשיא – בליגת העל של הענף הפופולרי במדינה – היא תשחק במתקן שאפילו דלת בשירותים אין בו.
נשאלת השאלה: מה צריך להיות המטרה של הספורט הישראלי?
תיקון הפערים בתקצוב
המטרה המוצהרת בישראל ל-20 השנה הקרובות הבאות בתחום הספורט, בכל הקשור לסוגיות מימון, חייבת להיות צמצום פערים.
וזה מוטל בידיהן של הרשויות המקומיות, הרי שם נמצאות תשתיות הספורט לפעילות היומיומית.
במושגים של השקעה פר-תושב, מעניקה הרשות המקומית יותר כסף לספורט מאשר המדינה.
לשם כך ראוי להביט בשלושה סעיפים מרכזיים.
1: צמצום הפערים שנגזר מהחלטות מימון מוטל על כל המגזרים: כלומר, היות והשחקן הישראלי מופלה במיסוי לעומת שחקן זר, בגלל החלטה שהמדינה קיבלה לפני למעלה מ-20 שנה, שהיטיבה עם קבוצה אחת (מכבי תל-אביב בכדורסל), ולא רלוונטית להיום. ההחלטה הזאת לבדה גוררת העדפה אוטומטית של העסקת שחקנים זרים על פני ישראלים.
2: צמצום הפערים נוגע לחתך של ענפים: בישראל יש רק 102 אלף ספורטאים פעילים תחרותיים, נכון לסוף שנת 2018, נתון נמוך מאוד בכל קנה-מידה בינלאומי.
אבל בפועל התמונה גרועה עוד יותר בהתחשב בכך שיותר ממחצית מכלל הספורטאים הפעילים עושים זאת רק בשני ענפים – כדורגל וכדורסל.
3: גם הכסף של העיריות, המדינה והטוטו ניתן ברובו המכריע לענפים הללו.
כלומר, ניתן לראות כי ככול שגדלה הפעילות בענפים אלה, כך הולכים ונבנים מתקנים בעיקר עבורם.
כי מה תבנה העירייה – בריכת שחייה עירונית ראשונה או אצטדיון אתלטיקה ראשון, כשבנמצא אין כמעט קבוצות שחיינים או אתלטים, או מגרש כדורגל שביעי כדי לשחרר לחץ מששת המגרשים הקיימים?
הבשורה תגיע מבאר-שבע
לגבי העיר באר-שבע הנתונים נראים כך:
קבוצת הפועל באר-שבע גברים, המוחזקת על-ידי אלונה ברקת כקבוצה פרטית, קיבלה בשנת 2018 תמיכה עירונית בסכום כולל של 3.66 מיליון שקל.
קבוצת הנשים של הפועל באר-שבע המשחקת בליגה הבכירה ופועלת ללא מימון פרטי, קיבלה רק 117 אלף שקל. הגברים שווים לעירייה פי 31 מהנשים – למרות העובדה שקבוצת הגברים היא מועדון פרטי לכל דבר, והכסף העירוני נכנס לחברה הפרטית של ברקת שבאמצעותה היא מפעילה את המועדון שלה.
זה לא רק עניין של כסף. אף שהעירייה השקיעה כ-200 מיליון שקל בבניית האצטדיון העירוני "טוטו טרנר", הוא משמש רק את קבוצת הגברים הבוגרת.
ומנגד, הנשים משחקות באצטדיון וסרמיל הישן, שלא מכבר החליטה ההתאחדות לכדורגל לסגור אותו עד לשיפור תנאיו הירודים.
זוהי הסיבה לכך שלפני מספר חודשים החליטו בקבוצת הנשים של הפועל באר-שבע בכדורגל לקחת את הסוגיה לבית המשפט, בטענה לאפליה על רקע מגדרי, והנושא נידון בימים אלה בבית המשפט.
חשוב לציין כי את קבוצת כדורגל הנשים של הפועל באר-שבע מייצגת עורכת-הדין דליה בושינסקי ,מנהלת מחלקת הספורט במשרד עורכי-הדין "הולין-הדס".
לעתירה הצטרפה, כידידת בית המשפט, האגודה לזכויות האזרח, ומייצגת בו מטעמה מנכ"לית העמותה, עו"ד שרון אברהם ויס.
וכן, את עיריית באר-שבע וחברת כיוונים, החברה לתרבות הפנאי באר-שבע, מייצגת עו"ד מוריה מלול.
הפתרון לבעיה הכאובה
אין ספק שגם בנושא זה המדינה צריכה לשאול את עצמה את השאלה הבאה: האם חשוב להשקיע רק בכדורגל ובכדורסל,או לחלופין להשקיע כסף גם בענפים אחרים?
כלומר, זוהי גרסה אחרת של השאלה: האם חשוב לנו, לכולנו, שהפועל באר-שבע תצליח להגיע בעשור הבא פעם אחת לשלב הבתים של ליגת האלופות, ושמכבי תל-אביב תשחק בפיינל פור של היורוליג עם חמישיית זרים על המגרש – או שחשוב יותר להצמיח כאן עוד ועוד אנשים שירצו להיות ספורטאים: דהיינו, לא כדורגלנים, אלא ג'ודוקאים, שחיינים, אתלטים, מתאבקים, מתעמלות אמנותיות, שייטים.
התשובה לשאלה זו צריכה להיות נעוצה בדרך ניהול התקציבים לאגודות ספורט לפי החלוקה הבאה: והיה ומדובר בכסף ציבורי התקצוב לכל ענפי הספורט חייב להיות שווה, אך והיה ומדובר בכסף פרטי רק הגורם הממן רשאי להחליט היכן יושקע כספו.
ראשי-מועצות וערים צריכים לחשוב על שבירת המעגל של השקעה בתשתיות עירוניות.
כלומר, הם צריכים לחשוב בשלב ראשון איך הם מקימים את אצטדיון האתלטיקה הראשון כדי שקבוצת האתלטיקה העירונית לא תצטרך לנסוע להתאמן מחוץ לעיר; וכן, הם צריכים לחשוב איך הם מקימים קודם כל את בריכת השחייה הראשונה באורך 50 מטר, או לחלופין בונים אולם תקני שישמש רק את קבוצות ההתעמלות האמנותית והתעמלות המכשירים בעיר, ולא את מגרש הכדורגל השביעי.
ובנוסף, הם צריכים לזכור שאם ראשי ערים רוצים ליהנות מיחסי ציבור טובים בזכות קבוצה עירונית שזוכה באליפות לא אמורים לעשות זאת על חשבון ניהול הכסף הציבורי.