האם יש קשר בין מותה בתחילת פרשה זו לעובדה שבפרשה הקודמת בעלה אברהם כמעט שחט את בנם על המזבח, ושלאחר מעשה יצחק לא חזר עימו הביתה?
אחת ההשערות המזינות את המדרש היא שמותה של שרה נגרם כשהשטן הגיע ללחוש באזנה של שרה מה כמעט קרה על הר המוריה ( מתוך הנחה שהתכנית המקורית הוסתרה ממנה).
ומתי היא מתה?
לאחר שאברהם חזר.
לכאורה היתה צריכה להיאנח אנחת רווחה ולשמוח שהנורא מכל לא התממש.
אז מה הרעיש את נשמתה לפרוח?
ה״כמעט״!
לדמיין בעיני רוחה את המציאות שהיתה יכולה לקרות. בזה היא לא יכלה לעמוד.
לפעמים קל יותר להתמודד עם ידיעה מרה ומוחלטת, של דבר שקרה, מאשר עם האפשרות של הכמעט.
בנה יחידה כמעט ונשחט על המזבח על ידי אברהם, בעלה.
מה יש ב״כמעט״ הזה שיש בו כזו עוצמה?
בין המקום של הידיעה של מה שקרה למקום של הידיעה של מה שעלול לקרות נפער חלל שהוא כמו בור שחור.
הכמעט נותן פתח לדמיין את הגרוע מכל קורם עור וגידים בתוספת לחישת הספק, שכמוה כשמן המזין את מדורת הדמיון עם האפשרויות הכי נוראיות.
במירווח של הספק אנו חיים לשבריר שנייה את הנורא מכל כאילו הוא קרה ומועצם ומגיבים אליו. זה מספיק כדי להפריח את הנשמה.
יש שיקראו לזה ״חשיבה שלילית״ ויגייסו מייד את החשיבה החיובית כאנטידוט.
ולמעשה חשיבה חיובית פועלת על אותו רצף :
כשמדמיינים את החזון או המציאות הרצויה ומתגנב ספק ולו הקל שבקלים בדלת האחורית של הלא-מודע, ביחס לאפשרות הגשמתו במציאות- תגיע חווית ה״כמעט״, שמולה יעלו בעצמה תחושות של החמצה, אכזבה, כעס, ועוד רגשות כבדים.
כמעט היתה אהבה..
כמעט הצלחנו לבנות מערכת יחסים.
כמעט הצלחתי למלא סדנה.
כמעט ….
היאחזות בחזון ובחשיבה החיובית לא מבטיחה את הגשמתו.
בחלל הזה שנפער של ה״כמעט״ מגיע השטן ולוחש באזננו ו״ממית״ אותנו, זולל לנו את האנרגיות..
אז מה הפתרון?
אני מודה שקל יותר לכתוב על זה מאשר לעשות אבל שווה לנסות:
לדמיין את המציאות הרצויה, ואז להתחבר לרגש שהיא מעוררת בתוכי , ולהימנע מלהיצמד לתוצאה המקווה.
לדוגמא:
אני רואה בדמיוני את הבית שאני רוצה לגור בו/ את עצמי בזוגיות / את הסדנה מליאה/וכדומה ומתמקדת לא בתמונה של החזון אלא ברגש שעולה בגוף כלפי המחשבה על הגשמתה.
בפסיכודרמה הפרוטגוניסט מתבקש להראות בסיום הדרמה שלו את את המציאות המתוקנת, הwished for, כשבעצם השתתפותו הפיסית בהצגת האפשרות המדומה והתמקדות ברגש שהיא מעוררת בו בגוף, הוא חורט שבילים של חוויה חדשה ומתוקנת במוח, ש״עולים״ על over-ride) החוויה הקודמת אותה רצה לתקן .
בNLP יש תרגיל שנקרא ״עיגון ״ ( מלשון עוגן) שבו האדם מתבקש לדמיין סיטואציה רצויה ואז לבדוק איזה צבע/ריח/טעם/ היא מעוררת ולעגן אותם במפרק בגופו.
או כפי שמנסחת זאת
Keren Cohen
בהיגדים להתמרת האנרגיות:
״ אני נרגשת מהמחשבה ש….״
עם משפט כזה הלא-מודע שלנו לא יכול להתווכח או להתנגד.
לא נשאר מקום לספק להיכנס.
( שטן, בגימטריה= בספק).
ומה אתם יכולים להוסיף לסוגיה הזו מנסיונכם?
#מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי