מחצית ראשונה – התקפה לא צפויה
****************************
הפגישות במחלקת אונקולוגיה יצרו אצלי תחושת שבר. והפחד הגדול שברקע, שבעצם, שום דבר לא החל עדיין. הכל בדיקות ודיבורים, בדיקות כואבות, דיבורים מדכאים. בפגישה ראשונה עם האונקולוגית שלי הבנתי ששום דבר לא בטוח וקבוע והכל הולך להשתנות כל פעם מחדש.
וזה כל כך קשה לי, היעדר השליטה, היעדר הודאות, כל פעם מחשבים מסלול מחדש?
איך אפשר לשמור על יציבות כשהכל זז?
הבנתי איך המילה כימותרפיה בת 9 האותיות בעצם נושאת בתוכה אינסוף תרופות שיסתרו תופעות לוואי וזריקות שישמרו על איברים ומערכת חיסונית, וכמו פלסטר על פלסטר נערמות התרופות זו על זו במטרה למתן האחת את התופעות של השניה והתחושה הגריאטרית משתלטת, והפחד מחלחל ומייצר תופעת לוואי של בחילה לפני שעוד נגענו במשהו מכל אלו.
אני מרגישה שהחיים שלי נעצרו בחריקת בלמים, שאסטרואיד פגע בי והסיט אותי מהמסלול ואני בדרך לאיבוד, משייטת בחלל שחור ומפחיד ומחפשת גלקסיה מוארת לחתור אליה, מחפשת הבטחה.
**********************
מחצית שניה – התאוששות
***********************
היום שאחרי, התעוררתי כמו בכל יום לאחרונה, עם שחר, כשהמציאות מזדחלת לי לתוך הרגיעה היחסית של השינה. כאילו הישות החוץ גופית שלי ואני מתאחדות ומולידות במיידי תחושת בהלה מלווה בדפיקות לב ובבחילה נוראית של מתח.
ספרתי את השעות עד שבני בכורי שב מבית הספר. הכנתי טרם הגעתו ארוחה חמה וטעימה ולרגעים לשוב לבשל ולעשות את המטלות הפשוטות של החיים הרגיש כל כך נורמלי ומנחם.
עם הגעתו, ישבנו לאכול יחד וסיפרנו לו שיש לי סרטן.
פחדתי מהשיחה הזו, כמו לפני מבחן, התייעצתי עם אנשי מקצוע, קראתי, רשמתי לעצמי נקודות ואחר כך אפילו בחנתי את עצמי בכתב ובעל פה לוודא שאני זוכרת את הדברים שחשוב לי לומר. להיות ברוגע, שהקול לא ירעד, להעביר הלאה את האמונה שאני אצא מזה.
והוא היה מקסים, מעל לכל תסריט שדמיינתי. ושאל שאלות, התעניין, הבין לבד חלק מהמשמעויות שלא תכננתי בכלל לחשוף בפניו בשלב הזה
ולבסוף, קם וניגן לי שני שירים בחלילית.
התרגשתי.
תמיד היו לי ספקות לגבי האמהות שלי. תמיד זה לא הרגיש לי מספיק טוב כמו שהייתי רוצה.
אבל האופן שבו הוא התנהג, הבהיר לי שכנראה משהו בכל זאת ממש הצליח פה.
בערב, בעודנו מתכרבלים יחד בספה בסלון, הוא שאל אותי מדוע ישנן כאלו שלא מצליחות להירפא מסרטן כמו שלי.
הסברתי שאולי הן לא היו מספיק חזקות כדי להילחם.
הוא הביט בי ואמר: "אני יודע שאת תנצחי אותו. את תילחמי הכי טוב שיש, את תהיי מוכנה לעשות כל מה שיהיה צריך"
ולי רק נותר להביט בו מאושרת ונרגשת, בעיניים רטובות מדמעות ולומר לו שהוא צודק.
ולומר לעצמי, שכעת אין לי ברירה, אני מחוייבת להצלחה. מחוייבת לו, לילד הרך והחכם הזה שאהיה כאן לראות אותו גדל.
ולא משנה כמה בעיטות אקבל במחצית ראשונה ולא משנה כמה פעמים אמעד לתחתית עם הפנים בבוץ, בסוף, ידי חייבת להיות על העליונה, חייבת לנצח.
חיבקתי אותו אלי ואמרתי לו שמרגש אותי לשמוע שהוא חושב ככה, ושהוא מאמין בחוזק שלי והלכנו יחד, הוא אני והסרטן שלי לשחק בפיפא.