ערב מעולה,
סיימתי לקרוא ספר שלא יכולתי להניח אותו לדקה. אני כל כך אוהבת את הספרים האלה שאיני יכולה להפסיק לקרוא אותם. הם הולכים איתי לכל מקום. לטיפולי פיזוטרפיה, לאוטובוס בדרכי לבקר את הורי, לא נעים לומר, גם למשרד שהבוסית בישיבה ואני קצת משועממת. וגם על שולחן האוכל כשאני מתענגת על קפה הבוקר והכי הכי בכורסה הירוקה.
לא מזמן חזרנו מלונדון – העיר האהובה עליי ומס' חודשים לפני כן טיילנו עם זוג חברים בצפון אנגליה בצד הכפרי ובסקוטלנד. אצלי טקס התה של השעה 17 הוא כמעט יומיומי מתוקף היותי מצד אבי שיהיה בריא ממוצא בריטי, כך שאני מתחברת לספרות מקור אנגלית "וכשנופל" ספר כזה לידי זה כמו יהלום ,כמו שוקולד משובח ואיכותי. אני גומעת בשקיקה ואני מתחברת חיש מהר לכפר, לתיאורי השמש והצל, למליצות הקטנות, לאפרוריות וגם לשקיעה האנגלית , לפריחה של הפרחים העונתיים המאפיינים כל כך את אנגליה ,לירוק העז שפה כמעט ולא רואים.
הדמות המרכזית קסנדרה מורטימן היא דמות של נערה צעירה, שנונה, מיוחדת ומקורית לתקופתה שלה בעיקר, (לפני מלחמת העולם השניה). היא כותבת יומן ושירה, הינה אוהבת טבע ואדם. קשורה מאוד למשפחתה. היא מתייתמת מאם בגיל צעיר וזיכרון פניה הוא עמום, לצערה.
אביה הוא סופר של ספר אחד ,על כל המשתמע. יש לו אישה צעירה ממנו שמדי פעם יוצאת ל"גיחות" התמזגות עם הטבע והתערטלות. משפחה מיוחדת אין ספק, שחיה על לחם צר ובצל בקושי, מתגלגלים מיום ליום ושורדים. עובד אחד נשאר איתם בבית (טירה עתיקה שחלקה מט ליפול ויש גם מגדל והסטוריה שלמה של המקום). למעשה המשרת מפרנס אותם, האירוניה בתהגלמותה.
הכל על מי מנוחות עם עליות ומורדות כשכולן/ם מצפות/ים שהסופר והאבא יחליט לחזור לכתיבה והשיגרה היומיומית, עד שמגיע משב רוח מרענן בדמות שני גברים אמריקאים וצעירים. הכל כבר לא נשאר כשהיה ,יש אהבה באוויר ואשליות וציפיות, ותכנונים לעתיד לבוא.
לא אספר עוד שתוכלו/נה להנות מקריאת הספר כמו שאני נהניתי מכל שורה ועמוד.
אני התאהבתי בקסנדרה המקסימה, על הגיגיה, על כתיבתה, על הבוסר של ההתחלה ומחשבה חריפה, על הבשלות שלה והבגרות, על הראש החכם כל כך.
הרומן מרתק וניתן בקלות להיכנס לתוך הסיפור ולטייל בשדות ,להריח את הפרחים, לצחוק עם אלואיז הכלבה ואב החתול. התחברתי ממש לדמויות.
ספר מלא באור ובאהבה, ברגישות ובתבונה.
לא בכדי הפך הספר לרב מכר בינלאומי עם מכירה של יותר ממיליון עותקים.
363 עמוד של עונג צרוף. אחד הספרים היפים שקראתי בשנים האחרונות.
מקריאתי את קורות חייה של הסופרת המוכשרת דורותי גלריס (דורי) סמית, אשר נולדה בלנקשייר שבאנגליה בשנת 1896, גדלה במנצ'טסר ואיך לא?? למדה באקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה ואף כתבה 6 מחזות שהוצגו בווסט אנד (לב ומעוז התיאטרון הלונדוני) .משם עברה לקליפורניה עם בעלה. ושם כתבתה תסרטיים ועשתה חייל. תמיד נשארה לה פינה חמה למולדתה אנגליה ובזמן הבליץ היא הייתה צמודה לרדיו. הכל החל מגעגועים וכמיהה לאנגליה, ובאמת בשנת 1954 שבו למולדתם ואו אז דורותי כתבה את רב המכר המפורסם 101 דלמטים" , אשר לימים הפך לסרט קולנוע ,אחד המפורסמים שבהם.. דורי נפטרה בשיבה טובה בגיל 94.
אוהבי ספר בכל העולם ממשיכים לקרוא את יצירותיה ואין לי ספק שהיא ממש הקדימה את זמנה. אישה ענקית בדורה .מוכשרת ורגישה מאוד. אשר הספר "הטירה היא שלי" כל כך משקף את המציאות שבה היא חיה.
תודה רבה להוצאת כתר
