מחר הטיפול הלפני אחרון. ורגע לפניו אני מקדישה את התמונה לטיפול הקודם שלא קיבל התייחסות אמנותית.
יש לי רצון להאיץ את הזמן, להיות כבר שם, בחופשה מהכימו, בשאיפה לתמיד.
לחזור לתפקד בגלים קטנים, כמו רוב האנשים ולא כמו סערת צונמי שתוקפת כל שלושה שבועות.
אני מתחילה לשמוע את הרוגע, מנגינת רחשי הגלים ונפנוף דגלי הנצחון מעלי.
אני כבר מתחילה לראות את הרוגע, כמו את הים נגלה מתוך הרחובות המפותלים של תל אביב או יפו.
אני מתחילה להרגיש את הרוגע, בצבע כחול מהפנט מנוקד בסירות מפרש כמו שליחי חופש שנעים לכל קצוות תבל נפשי.
אני מתחילה לנשום את הרוגע, רוח ים מלטפת אותנו בעומדנו על שפת המרפסת ומניעה את המפרשים הלבנים שלי אל חופי מבטחים.
הרוגע כאן, כמעט במרחק נגיעה.
עוד נותרו לי הרפתקאות, כסבך הצמחיה הירוקה וכקושי קורות מעקה המרפסת המפרידים ביני ובין ליטוף המים על כולי, מבודדים אותי מכל העולם שבחוץ, ממה שעברתי וממה שצופן לי העתיד.
ורק הרגע, הרגע ההוא שכולי שקועה בשיקוי הרוגע הזה, רק הוא קיים.
הוא ואני.
מרפסת בסן אדרסה/ קלוד מונה (*)
צילום: ד"ר יעל רפסון
(*) התמונה נתרמה ע"י פלאטו שרון