איתן

סביב שבוע 14, אני מגלה שאני מדממת, נלחצת קלות, מתקשרת לאמא, היא אומרת שגם לה היה את זה בהריון של אחותי, וזה קורה בעיקר לאחר קיום יחסי מין. לא בדיוק תאם לסיטואציה אבל בסדר. זה כנראה נקודתי ויפסק מחר. או משהו.. מחר שוב מדממת, גם ביום שלאחר מכן. יום שבת, אין רופא נשים, נוסעת עם אפי למיון. שם אומר לי ד"ר י' הנחמד שאין מה לעשות עם זה, רק להשתדל לא להתאמץ מדי. שואל אותי אם אני בכל זאת מעדיפה להתאשפז לצרכי מעקב או לחזור הביתה. ברור שהביתה. חוזרת לשגרת חיים רגילה.

נוסעים לסוף שבוע בירושלים, אצל חברים טובים, כיף לנו שם ממש, זמן איכות משפחתי עם אנשים יקרים, ואפילו ליבי נהנית עם הבת המטריפה שלהם. שירותים, דימום, חוזרים הביתה. בלילה אמא שלי אוספת אותי ונוסעות למיון. אמן שאפול שוב על ד"ר י'. דוקטור אחר. נראה לחוץ. הוא מחתים אותי על טופס אשפוז ואני מתחילה לבכות מגעגועים לליבי. לילה ראשון, מועקות בלב, קשה לי להירדם, בא לי שאפי יבוא לישון איתי. יום שני לאשפוז, עושים לי בדיקת אולטרה סאונד. ביום השלישי מגיע רופא ואומר לי שיש לי Placenta previa  (שליית פתח). אני לא ממש מבינה מה זה אומר, אבל מבינה שזה כנראה המקור לדימומים. הוא מסביר לי שעליי לנוח. הבשורה הקשה ביותר מבחינתי שהוא אומר לי היא שאני לא משתחררת היום הביתה. בכי. רוצה את ליבי כל כך. יום לאחר מכן, ליבי בת שנתיים, אני מדברת עם אחת האחיות בעיניים גדושות בדמעות ואומרת לה שאני חייבת לחזור הביתה ליום ההולדת של הבת שלי. למזלי אני אכן משתחררת. הרגע הזה שאני אוספת את ליבי אליי ומסניפה אותה עמוק לתוך הנשמה.

חוזרת לעבודה וקובעת תור לעוד שבוע אצל רופא הנשים שלי. הולכת לשירותים בעבודה ומגלה שהדימום קצת התגבר. הבנות סביבי לוחצות; "תלכי מיד להיבדק!", "הכל יכול לחכות!" "אנחנו נסתדר רק תלכי עכשיו לרופא", "תלכי נו מה אכפת לך, מקסימום תקבלי שמירת הריון בבית". שמירת הריון? אני?? לא נראה לי. אני לא מאלה..

הולכת לרופא נשים שלי, הוא בודק, אני מתפללת בלב שרק לא יגיד אשפוז. מחזיקה אצבעות בידיים, ברגליים ומבטיחה לא לשכוח להדליק נרות. הוא אומר אשפוז. נוסעת למיון ובד בבד מחזירה את אפי מהמילואים כי מישהו מאיתנו חייב להיות עם ליבי. מגיע תורי להיכנס לרופא במיון, אני נרגשת לגלות שזה שוב ד"ר י' הנחמד והלא לחוץ, וכבר מעבירה מסר לאפי שיש מצב גדול שכנראה אחזור הביתה. ד"ר י' בודק אותי עם המכשיר הנוראי הזה למרות שכבר נבדקתי איתו הבוקר כשהייתי אצל רופא הנשים, ולאחר מכן אומר שלמרות שהוא יודע שאני לא אוהב את זה, הוא חושב שאולי כדאי בכל זאת להתאשפז לצרכי מעקב. אפי, שכבר הספיק להגיע, מלטף אותי ואומר לי שאין לי מה לדאוג לגבי ליבי ושאהיה רגועה. אני ממש מנסה, אבל לא מצליח לי.

לאחר שלושה ימי אשפוז אני משוחררת הביתה עם המלצה לשמירת הריון. מאותו רגע, מתחילה שגרת בית. רק בית. אני לא מרימה את ליבי, לא לוקחת אותה לגן, לא מחזירה אותה משם ובטח שלא עושה שום דבר אחר בבית. אפי, אמא שלי וחמותי נכנסים חזק לתמונה. לאחר כמה שבועות של בטלה ונסיונות בלתי פוסקים להדחיק את המרמור שמצטבר בתוכי, במשמרת של אמא שלי עם ליבי בערב, היא מלבישה אותה אחרי מקלחת, אני שעונה על הקיר לידן כשלפתע אני מתקפלת מכאב לוחץ בבטן. "זה כלום", אני אומרת לאמא שלי, "כנראה שהוא באיזושהי תנוחה שמכאיבה לי קצת". "זה צירים" היא פוסקת. "מחר תלכי לרופא ותגידי לו שיש לך צירים". היא רק מסיימת את המשפט ואני מתקפלת שוב. אני מתכחשת לגמרי. אין מצב שיש לי צירים בחודש חמישי!!

למחרת אני הולכת לרופא נשים, כמובן שמקבלת הפנייה למיון. ד"ר י'. עוד מעזה להיות אופטימית. הוא שולח אותי לבדיקת מוניטור והפלא ופלא, יש לי צירים. ד"ר י' אומר שהפעם זה לא נתון לשיקול דעתי ושולח אותי לאשפוז בחדר לידה! "למה חדר לידה?… לא הבנתי… אני יולדת?!?" "תרגעי, את עוד לא יולדת, שם תקבלי טיפול לדיכוי צירים והמשך מעקב".

בשעה שלאחר מכן אני כבר עם חלוק שפתוח בגב, אינפוזיה, תרופה לדיכוי צירים ביד השנייה, רצועות שמחברות אותי למוניטור, ואחרי הזרקה ראשונה של צלסטון (חומר להבשלת ריאות העובר, למקרה שתהיה לידה). לפחות יש לי חדר לבד. אני מרגישה צורך להתפנות, מבקשת מהאחות שתעזור לי להתנתק מכל החוטים, בעודה עומדת עם הגב אליי כי בדיוק מדביקה מדבקה עם השם שלי על איזשהו דף, היא אומרת לי שמהמיטה הזו אני לא קמה, ושהיא תביא לי מן מיכל כזה, דמוי סיר. סיר!! אלוהים, כמה היום הזה יכול עוד להידרדר?!

בלילה אני מדברת עם אחותי בטלפון, ואומרת לה בביטחון מלא שעד יום שישי אני בטוח משתחררת. אחות אחרת שנכחה בחדרי באותו רגע, הרימה את עיניה מהדף בו כתבה דברים, הסתכלה עליי במבט משתאה ואמרה: "יום שישי? את באמת חושבת שביום שישי את משתחררת??". הימים שלאחר מכן נפתחו כולם עם בדיקת דם, ופעם ביומיים/שלושה החלפת מיקום של האינפוזיה. הרגשתי כמו הספוג הזה שהייתי נועצת בו עגילים כשעוד הייתי הולכת עם עגילים לכל מקום.

ביום שישי של אותו שבוע (האשפוז החל ביום שני), בעודי שוכבת על המיטה ומיבבת מתסכול מגעגועים,  מפחד ומכאב הבטן שהצטבר אצלי בימים האחרונים, הגיעה הישועה והרופאה התורנית פסקה- "היא עוברת להיי ריסק". מארגנת את כל חפציי, מגיע אלונקאי ויצאנו לדרך. בהיי ריסק קבלה את פניי חברה טובה עם גלידה ועוד הפתעות קטנות, אני מקבלת חדר נחמד, עם עוד בחורה נחמדה אחת, אבל לא אכפת לי כלום, העיקר שיש לי חופש תנועה לשירותים ולמקלחת. מתי שרק אני חפצה בכך. זה היה סופ"ש נחמד מאוד, עם ביקורים של חברים, משפחה, והרבה חיבוקים מנחמים ושוברי לב מליבי שלי. בשבת בערב, אני מרגישה שהדימום מתחזק, אוי לא, חדר לידה. שוב מארגנת פקלאותיי, הפעם אפי מצליח להגיע בזמן לעזור לי עם זה, אלונקאי וקדימה. בחדר לידה אני מקבלת חיוכים אמפטיים מהצוות, ואז מגיע סיוט חדש, אין חדרים פנויים אז את הלילה אעביר במה שנקרא "סלון", אולם המתנה לכל מי שלקראת לידה עם הרבה מיטות, וילונות שמפרידים ביניהן ואפס פרטיות. אני בוכה, מתחננת, כלום לא עוזר. מחבקת את אפי ומתגעגעת אליו אפילו שהוא יושב לידי ומבטיח לי שישאר לידי עד שארדם.

מתעוררת בבוקר, מבינה שנשים נוספות התמקמו לידי עם בני זוגן, ועדיין אין חדרים פנויים. בדיקת דם למרות שממש התחננתי להניח לוורידים שלי רק ליום אחד. מדברת עם אחותי בטלפון ולא נוח לי, מרגישה כאילו אני משדרת בתחנת רדיו לכל הסלון. כאמור, אפס פרטיות. בהמשך היום אמא מגיעה לבקר, יושבת איתי, מנסה להעביר לי קצת את הזמן. אחות שעדיין לא הכרתי מגיעה אליי, היא שמחה ומחויכת, סתם כך. "מה קורה? למה את נראית ככה?" היא שואלת אותי, ואני מתפרצת בבכי ואומרת לה שאני מתגעגעת לליבי ושאני חייבת לקבל אישור להכניס אותה אליי לביקור היום, למרות שאני יודעת שילדים לא מורשים להיכנס לחדר לידה. "מאושר", היא אומרת, "אל תדאגי, אעביר לאחיות מסר שיכניסו אותה". מסתבר שזו ש', אחראית המיילדות. ליבי אכן הגיעה אליי באותו יום עם אפי, הם מראים לי סרטונים מטיול שעשו יחד וראו ברווזים, ואין מאושרת ושבורת לב ממני.

בלילה לא הצלחתי להירדם, נשים שחזרו מניתוח קיסרי מוקמו לידי וכל הלילה זעקו מכאב. עד שטיפה נרגעו והצלחתי טיפה לעצום את העיניים, העירה אותי רופאה ואמרה שצריך לקחת בדיקות דם ולהחליף מיקום לאינפוזיה. היא לא הצליחה לקחת דם, רק דקרה ועוד פעם דקרה, פצעה אותי בשתי הידיים, ורק בדקירה השלישית הצליחה לקבל את המנה המיוחלת. בבוקר מגיעה אליי ש' ואומרת לי שיש לה חדר פנוי בשבילי. תודה ליקום, ותודה לש'!! לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד עוד לילה בסלון הנוראי הזה.

שוב שגרה של בדיקות דם, אינפוזיה, מוניטור, חום, לחץ דם… ופתאום חזרו הצירים. אני מקבלת "קורס אינדומד", הכולל נר ושלושה כדורים. אני לא רוצה נר, אבל מבינה שאין לי ברירה. מקבלת את הנר בלילה, וכל מה שאני זוכרת לאחר מכן זה את עצמי מתעוררת בבוקר ואת אפי יושב לידי. ש' נכנסת לחדר ומאירה אותו באורה, היא מדברת קצת עם אפי, צוחקת איתי ומכינה לי קפה. בהמשך מגיעים הרופאים לביקור, הם כבר מכירים אותי, בודקים אותי ואחד מהם אומר לש' ש"תפנק את חברה שלה בעוגה שנשארה מישיבת הרופאים". אז היה בוקר נחמד.

למזלי, ש' דאגה לקחת אותי על כסא גלגלים לשירותים, למקלחת, כך שאת כל הסידורים האלה הייתי עושה במשמרת שלה. לא יודעת מה עשיתי שזכיתי בה, אבל ללא ספק זכיתי בענק. יום אחד אפילו שמרה על דלת חדרי סגורה ולא אפשרה לאף אחד להיכנס כדי לאפשר לי פרטיות בעודי מורטת שערות במכונת הרגליים שלי, כי בכל זאת אני כבר כמעט שבועיים מאושפזת.

הדימומים לא נפסקים אך מעט פוחתים, ושוב מוחלט להעביר אותי להיי ריסק. אני מתרגשת וטיפה עצובה להיפרד מש'. מגיע אלונקאי ואני עוברת בבוקר שישי, שהוא למעשה ערב חג פסח, הפעם לחדר משלי. נחמד מאוד. למען האמת, לא הזיז לי יותר מדי שזה ערב חג, רק כאב לי שליבונת לא זוכה לשבת בשולחן עם שני הוריה, אבל היה לי ברור שהיא מוקפת בהמון חום ואהבה.

לקראת השעה עשר בלילה, אני מרגישה כאבים, והמוניטור מצייר משולשים גבוהים וחדים למעלה ולמטה. מתחילה היסטריה קלה סביבי ומדברים על חזרה לחדר לידה. אני מתקשרת לאפי בלחץ ואומרת לו שאני צריכה שיבוא. הוא מגיע, אני כבר בחדר לידה. הוא מקבל מזרון שש' ארגנה לו בטלפון. מחליטים להשכיב אותי כשפלג גופי העליון כלפי מטה. הראש שלי שמוט לאחור ואני רואה רק את התקרה. אולי כך העובר יטפס מעט מעלה.

בוקר, עדיין תקרה. נכנסת לחדרינו בחורה עם משקפיים אדומים, "אני ד"ר ו', נאונטולוגית ומנהלת הפגיה". אני מסיטה את המבט טיפה ימינה מהתקרה. אפי שואל נאו-מה? אז היא מסבירה לנו שנאונטולוגיה היא תחום המתמחה בטיפול בילודים, ביניהם גם פגים מאוד קטנים. "אני מקווה שלא ניפגש בקרוב, אבל בכל זאת חושבת שכדאי שתכירו את הפגיה, כי אין לדעת מה יהיה. ובואו נקווה שיהיה טוב ולא נתראה בקרוב". אפי מסכים לבוא לביקור בפגיה. אני לא מסוגלת להוציא מילה, חנוקה, והכל גם ככה מטפס למעלה בגוף שלי כרגע. היא שוב מביעה תקווה שלא אלד בקרוב ושאצליח למשוך כמה שיותר ולפני שהיא מספיקה לצאת מהחדר אני נשברת לרסיסים. אפי מחבק מצד אחד, וד"ר ו' מצד שני. היא מסבירה שממש לא התכוונה לגרום לי לבכות. אני בוכה עוד יותר.

אפי הולך לראות את הפגיה, חוזר, מספר לי קצת ממה שראה ואני רק רואה שפתיים זזות ולא מקשיבה למילה.היום הזה מצליח טיפה להשתפר בזכות ביקור מפתיע מחברה טובה מירושלים, מעוד חברת ילדות אהובה ומאחותי שאין כמוה. אפילו מרימים לי את משענת המיטה ואני חוזרת לראות את החדר.

בערב אנחנו מתכוננים ללכת לישון, פתאום מרגישה רטיבות, קצת מוזרה, קוראת לאחות ואומרת לה שאני מדממת ברגעים אלה. היא בודקת ואומרת לי שאני לא. דקה לאחר מכן אני שוב מרגישה, שוב קוראת לה והיא שוב אומרת לי שלא. היא יוצאת מהחדר. "אפי, יורדים לי המים. אני בטוחה בזה". הוא לא מבין למה אני תמיד שלילית וחושבת על הגרוע מכל. האחות נכנסת שוב לחדר, הפעם מיוזמתה, מסתכלת עליי במבט כואב. "יורדים לי המים, נכון??" היא קוראת לרופא, הוא בודק ומאשר את זה. מה עושים עכשיו? הרופא אומר שלפעמים ניתן למשוך עוד קצת אפילו עם ירידת מים.

לפנות בוקר, מעירים אותי לבדיקת אולטרה סאונד, אני תשושה לגמרי, מנסה לעקוב אחרי מה שהרופאה אומרת לאחות, ורק מבינה שאני עדיין לא יולדת.בוקר, נראה שהרופאים רגועים ביחס למה שציפיתי שיהיו במסגרת ירידת המים, הם אומרים שכרגע אין מה לרוץ ללידה. אפי נוסע הביתה להתקלח, להתארגן, אני קוראת ספר ומארחת בת משפחה של אפי, חברה טובה. אפי חוזר עם גלידה, דגנים כשרים לפסח, חלב ולפטופ עם סרט מוכן מראש. אנחנו במצב רוח טוב, אוכלים, מכבדים את הצוות ומתחילים לצפות בסרט. כעשרים דקות לתוך הסרט, נכנס הרופא התורן יחד עם האחות, אנחנו עוצרים את הסרט. "יש ירידות חדות בדופק של העובר, צריך ללכת לניתוח"."מה זאת אומרת?? למה ניתוח?? מה פתאום ניתוח??" הכל מתבלבל, הכל מתערער, לא מעכלת, אפי לא מצליח להוציא מילה מהפה, עומד כמו עלה נידף ברוח. "אני לא רוצה ללכת לניתוח. אין שום היגיון בניתוח, ממילא הוא לא ישרוד אם יוציאו אותו עכשיו, אז עדיף לתת לו צ'אנס בבטן. כן, זהו, ניתוח זה מוות בטוח". רופא אחר נכנס להחתים אותנו על סירוב ניתוח. חותמים. זוג חברים טובים מגיעים, תומכים ולא יודעים מה לומר. אמא שלי מבינה (אלוהים יודע איך) שמשהו קורה ומחליטה להגיע. ש' שהיתה בקשר רציף איתנו  בטלפון לכל אורך ההשתלשלות מגיעה גם כן. אנחנו מבולבלים, נסערים, בוכים, מנסים לעודד אחד את השנייה. החברים הולכים, ש' גם, לאחר שמבינה שנכון לעכשיו אנחנו לא יולדים. האחיות במשמרת נכנסות אלינו, מנסות לעודד, לתמוך, אחת אפילו מספרת לנו את סיפורה האישי כאמא לבת שאמרו לה שלא תשרוד, והיום היא בחורה יפהפיה ומוצלחת. אמא מתקשה להיפרד אבל נאלצת להקשיב לאחות שאומרת לה שאני צריכה לישון. אנחנו מחליטים ללכת לישון. הלב דופק, לא נרגע, אבל בסוף מצליחה איכשהו להירדם. ארבע לפנות בוקר, נכנסת האחות, יחד עם הרופא. "הולכים לניתוח. אין ברירה. העובר בסכנה ועלול לסכן גם אותך". אין לתאר את הפחד ששיתק אותי מאותו רגע. אבל מנסה בכל הכח לפחות להיראות חזקה בשביל אפי, שלא יכול עוד לעצור את הדמעות. "אני בסדר", אני אומרת לו, ובאוזנה של האחות לוחשת שאני מתה מפחד. היא מכינה אותי לניתוח, מעבירה אותי למיטה אחרת ומוציאים אותי מהחדר. אפי גמור, שבור, מפורק. אני הכי חזקה בשבילו. לא מורידה דמעה. הוא מנשק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי, ואני ממשיכה הלאה עם האחות והרופאים.

מגיעים לחדר ניתוח, מעבירים אותי לשולחן הניתוחים, בצורת צלב, עם מלא אורות מעליי. אני נשכבת, פורסת ידיים לצדדים, ופתאום מרגישה כאב תופת ביד שמאל. אני צורחת. הרופא המרדים מטיח בי שזה בסך הכל מים לשטיפה. אני נעלבת עוד יותר מטון הדיבור שלו ומרגע זה, כל הבכי שהחזקתי יוצא החוצה. אותו רופא מרדים מבקש ממני לשבת עם גב מכופף, כדי להזריק לי אפידורל. האחות מחבקת אותי ואני לגמרי נתמכת בה. הזריקה כואבת לי ואני לא מפסיקה לבכות. "אני מתה מפחד", אני לוחשת לאחות והיא מחבקת אותי חזק. מכניסים לי קטטר, שמים את הבד שמפריד ביני לבין מה שקורה לי בבטן, ואומרים לי שארגיש שנוגעים בי אבל לא ארגיש כאב. אני מרגישה כאילו צובטים אותי בכל הכח ולא מפסיקה לבכות ולצרוח. הדבר הבא שאני זוכרת, זה את אפי, מגיע אליי לחדר ההתאוששות, מנשק אותי בעיניים דומעות, אני מתעוררת לרגע תשוש במיוחד, "הוא מת?" "לא".

אני פותחת עיניים, עדיין בחדר התאוששות, כאבי תופת, אני קוראת למישהו, גונחת מכאב, "קיבלת הרבה מורפיום" אני שומעת קול מאיפהשהו. עוצמת עיניים, רופא צעיר ולא כזה שמתיימר להיות נחמד לוחץ על הבטן שלי בכל הכח ואני צורחת את נשמתי. נרדמת, שוב פותחת עיניים, חמותי, היא אומרת לי משהו, אולי ממלמלת איזו ברכה, נרדמת, פותחת עיניים, אני בחדר אחר, אפי, חמי וחמותי, ש', נרדמת, ההורים שלי. מדי פעם מגיעה אחות ללחוץ לי על הבטן, אמנם קצת יותר בעדינות מהרופא המפלצתי של הבוקר, אבל עדיין כאב בלתי יתואר. בצהריים אני מתבקשת לנסות להתיישב על כיסא שהניחה האחות ליד מיטתי, זה נראה לי כמו משימה לגמרי בלתי אפשרית, אבל איכשהו, בעזרתה ובייסורים קשים אני מצליחה לעשות את זה.

אפי ואמא שלי הלכו לראות את איתן. אני מקבלת שתי תמונות מאפי בטלפון; אחת של יצור קטנטן וכהה במשקל 587 גרם, עם משקפיים שחורים על העיניים, ולא ממש מצליחה להבין את שאר הגוף, ושנייה של זוג רגליים קטנטנות עם כפות רגליים יחסית ארוכות. לא מצליחה להבין מה עובר עליי באותו רגע.. אני שמחה, עצובה, כואבת, חוששת, מרחמת, המומה, בשום צורה לא מעכלת.

אפי חוזר אליי לחדר, עיניים אדומות ספק מעייפות, ספק מבכי, מספר לי על איתן, כמה שהוא קטן וחמוד, שהוא בתוך אינקובטור עם צינור הנשמה ועם עוד לא מעט חוטים שמחברים אותו למוניטור ולמכונת ההנשמה. אני שואלת על הלידה, הוא מספר לי שאיתן נולד ללא רוח חיים, וד"ר ס' התותח עשה לו החייאה. אני בהלם. בערב מגיעים אליי חברים טובים, שהיו איתנו גם בלילה של הלידה. אני במצב רוח טוב, צוחקת איתם, מחייכת.. אפילו בלילה עוד לא ממש מבינה ומעכלת מה עברתי.

בבוקר אפי מגיע ומתחיל לארוז את חפציי, עוד מעט יעבירו אותי להיי ריסק. תוך כדי אריזה, מגיעה אחות ושואלת אותי אם אני רוצה ללכת לפגיה לראות את התינוק שלי. אני מסתכלת על אפי והוא אומר שנלך ביחד. תוך דקות ספורות הגיע אלונקאי, אני מתיישבת ומתחילים להתגלגל לכיוון הפגיה. בכניסה לפגיה אני נפרדת מהאלונקאי, נתמכת באפי ומדדים פנימה. נעצרים בכיור בכניסה, שוטפים טוב טוב ידיים, מחטאים באלכוהול ולובשים חלוק הפוך על הבגדים. אחיות שלבושות בתכלת ולבן משגרות אליי מבטי חמלה. אני מוקפת באינקובטורים וטיפה נבהלת מצפצופים שנשמעים לעיתים תכופות ברקע. מגיעים לאיתן. מתוך כאב הרסני בגוף אני מנסה לעכל את המראה ההזוי שנגלה לנגד עיני; גוף כל כך קטן, אולי באורך של כף היד שלי, כהה וצנום, עור שקוף ודק, מחובר לראש בגודל של משמש. לתוך הפה המזערי שלו מוכנס צינור שנראה ארוך ואכזרי, ומנפח לו את בית החזה בקצב אחיד, וכל גופו הקטן מכוסה במדבקות ובחוטים שמחוברים אליו. אני מסתכלת על אפי שבינתיים נאבק בדמעות שמציפות את עיניו, מסתכלת שוב על איתן, לא בטוחה מה קורה לי באותם רגעים.. אחת האחיות מביאה לי כיסא ומציינת שאני יכולה להכניס את היד שלי לתוך האינקובטור, לגעת בו. אני לא חושבת פעמיים ומיד, בזהירות רבה, מכניסה את היד שלי, שנראית ענקית ליד העובר הקטן הזה, ונוגעת בו, בין כל החוטים והמדבקות. אני מנסה להבין מה עובר עליי באותם רגעים, מה אני מרגישה, אולי לבכות קצת, וכלום. כלום. כאילו התנתקתי לרגע מהגוף שלי ואני רק עומדת וצופה. לא באמת מבינה, לא באמת מעכלת. רק עומדת וצופה. חוזרים לחדר, אפי שואל אותי אם אני בסדר ואני עונה לו שכן, לפחות כך נדמה לי.

בערב אני מגיעה שוב לפגיה (שנמצאת באותה קומה של מחלקת היי ריסק, שם אני מאושפזת), הפעם לבדי. לאחר טקס ההתנקות בכניסה אני מגיעה לאינקובטור שלי, שם נמצא לא אחר מאשר הבן שלי. מסתכלת, נוגעת, בוחנת, מנסה שוב לעכל. אחת מהאחיות מגיעה אליי, שואלת לשלומי ושואלת אם התחלתי לשאוב חלב. אני נתקפת חלחלה בכל גופי, לאור זיכרונות של שאיבות חלב מייאשות ומייסרות עד דמעות בתקופה בה הנקתי את ליבי. אלוהים, כמה ששנאתי את זה. היא מסבירה לי שכרגע הוא לא יקבל את החלב שלי, עדיין לא, ושאצטרך להקפיא אותו. אני מקבלת ממנה משאבה ויחד אנחנו הולכות לחדר השאיבה שנמצא ממש ליד אולם הפגיה. היא מראה לי איך מתפעלים את המשאבה ובכלל את כל פעולת השאיבה, וכשאני מאשרת לה שאני מסתדרת, היא חוזרת לפגיה. אני נדהמת לגלות שיוצא לי חלב. ממש חלב. איך זה הגיוני?? איך זה קורה בתחילת חודש שישי?? הגוף כבר מבין שילד?? אני מצליחה לשאוב מעצמי 30cc!! כבר בשאיבה הראשונה!! מרוב התרגשות, שכחתי לרגע כמה אני שונאת את זה ומיד צילמתי את הבקבוק ושלחתי לאפי. חוזרת לפגיה, מראה לאחות את התוצר המוגמר, והיא לוקחת אותי לעמדת חלוקת החלב, ומראה לי את המזרקים הקטנים, כוסות האחסון וכל שאר העזרים לחלק את האוכל. בנוסף היא מקדישה לי מגרה במקפיא וסלסלה במקרר לאחסון החלב.

למחרת בבוקר אני מתעוררת  לצלצול הנייד שלי. היה זה חבר שלא דיברנו תקופה ארוכה, שהתקשר להודיע לי שנולד לו ילד ראשון, בשבוע 36, בריא ושלם. כמה שהוא נשמע מאושר. "איך אצלך?" הוא שואל אותי, ואני אומרת שיהיה בסדר ומיד מחזירה את השיחה אליו. אני מגיעה לפגיה, שואבת, מאחסנת, ומתמקמת ליד איתן שלי. נוגעת בו, קצת מדברת איתו, מנסה לבחון את הבנתי במספרים שרצים במוניטור שמעליו, ירוק זה דופק, כחול זה… רגע, אני זוכרת… אהה כן סטורציה, וורוד אני לא זוכרת. בהמשך היום אפי מסביר לי שהורוד זה הנשימות שמכניס לו הטובוס, יחד עם אלה שהוא מוסיף מעצמו.

אני מחכה לליבי. היא כל מה שאני רוצה לראות, לחוש, לנשום ולחיות. בינתיים, אפי אוכל איתי ארוחת צהריים של חג שני בחדר, ואני אומרת לו שכשאשתחרר מבית החולים, שזה ממש בימים הקרובים, נצא לחופשה קצרה יחד עם ליבי כדי לנוח קצת מכל מה שקרה. אפי מהנהן בראשו, לא מעז לומר לי שאני כנראה ממש לא מבינה ולא מעכלת את המציאות החדשה שנקלענו אליה.

בסיום הארוחה אנחנו הולכים יחד לפגיה, מתמקמים ליד איתן, בוהים בו ושותקים. "הי רוני ואפי, מה שלומכם?", שואל אותנו רופא אחד גבוה שהמבט שלו בנו כל כך עמוק ואמיתי. "אני ג", הוא מציג את עצמו ללא תואר, "חשוב שנדבר קצת על התקופה הזאת שאתם הולכים לעבור כאן, כל עוד התינוק שלכם נמצא כאן איתנו". "מה זאת אומרת כל עוד הוא נמצא איתנו?" אני שואלת. "תראי, את יודעת שהוא נולד בשבוע מאוד מוקדם של ההריון, לפני שהריאות שלו הספיקו להבשיל, וזו הסיבה שהוא מונשם כרגע עם הטובוס, כי הוא לא מצליח לנשום לבד. אני לא יודע להגיד לכם מה יהיה איתו בהמשך, אפילו לא בהמשך היום הזה, כי הוא במצב מאוד לא פשוט כרגע". אני בולעת הרבה רוק ומגייסת כוחות להמשיך להקשיב. יש משהו ברופא הזה, מרגיע ועוטף בביטחון על אף הדברים הקשים שהוא אומר. "תראו, הוא איתנו כבר שלושה ימים, שזה טוב, זה ממש לא ברור מאליו, ואנחנו מקווים כרגע שיצליח לשרוד את השבוע הראשון. אנחנו כמובן עושים כל מה שביכולתנו לעזור לו. אבל מאוד חשוב לנו להסביר לכם, שהתקופה הזו שאתם נכנסים אליה הולכת להיות מאוד לא פשוטה, מלאה בטלטלות, גם במצבו של התינוק, גם במצבכם הנפשי וגם ביניכם, כזוג. אתם תבכו, תריבו, תכעסו, גם עלינו, והחיים שלכם ירגישו לכם כמו רכבת הרים, עם עליות וירידות, ממש בעוצמה של רכבת הרים. מה שחשוב הוא שלא תשמרו דברים בבטן. תדברו על הכל. תוציאו. גם ביניכם וגם מולנו". המועקות רק הולכות וגדלות. לא היה לי ספק לגבי איתן. הוא ישרוד. ברור לי. דווקא רכבת ההרים בזוגיות שלנו הפחידה אותי. פתאום עברה בי מן תחושה כזאת שמשהו לא טוב יקרה בינינו. בטח לא נצליח להכיל אחד את השניה בתקופה הזאת וזה מערער אותי רק מלחשוב על זה.

מכתב השחרור מגיע. אפי וליבי מגיעים ואנחנו מתחילים להתארגן. יש בי מועקה נוראית שאוכלת אותי מבפנים. כל כך חיכיתי ליום הזה, למכתב הזה, לחזור הביתה לליבי שלי, ועכשיו אני מרגישה נורא לעזוב את איתן. לא מסוגלת לחשוב על כך שלא אשן באותה קומה שלו, ולא אבקר אותו בכל רגע פנוי. ליבי כל כך שמחה. מעולם לא הרגשתי קרועה יותר. אני מבקשת מאפי שיתן לי כמה דקות עם איתן בפגיה. אני עוצרת את הדמעות ונחנקת. לא רוצה לבכות לידו. צריכה להיות הכי אופטימית ולשדר לו שהכל בסדר והוא הכי גיבור בעולם. אני אומרת לו שאני רק הולכת הביתה, אבל לא עוזבת אותו. אף פעם. בחיים. מבטיחה שאחזור אולי עוד היום ואם לא אספיק היום אז מחר על הבוקר. ביציאה מהפגיה אני פוגשת את ד"ר ג'. הוא אומר לי שאנחנו יכולים להגיע בכל רגע שנרגיש צורך בכך, גם באמצע הלילה ותמיד. אני לא מצליחה להחזיק יותר ופורצת בבכי. הוא מציע לי לבוא למשרד, שם אוכל לשבת ולהרגע. הוא יושב מולי ואומר לי שזה ממש בסדר לבכות.

במשך כל הנסיעה הביתה אני מזילה דמעות חנוקות ומסתירה אותן מפני ליבי, שכל כך מאושרת שאמא שלה יושבת לידה וחוזרת איתה הביתה, סוף סוף. מגיעים הביתה, אני מנסה להתמסר לתחושה הביתית שכל כך חיכיתי וציפיתי לה ולא מצליחה. מנסה להיאבק בייסורי המצפון שתוקפים אותי על כך שאני לא מאושרת כמו ליבי כי אני סוף סוף איתה בלי שום הגבלה של זמן. אבל לא מצליחה. הולכת לחדר שלי ובוכה. בכי כזה שמפרק אותי וקורע כל פיסה ממני. אמא שלי אומרת לי בטלפון שאני חייבת לאסוף את עצמי למען ליבי. אני ממש מנסה. בעיקר מנסה שלא תתפוס אותי בוכה, ודי מצליחה. בלילה מתקשר אליי ד"ר ג' ומבקש את אישורינו לתת לאיתן טיפול בסטרואידים. כבר הכינו אותנו מראש לאפשרות רבת הסיכויים שנגיע לשלב הזה. מסתכלת על אפי ובלית ברירה מאשרת.

בבוקר אני מתעוררת ליום אפור וגשום, ליבי רצה אליי עם חיוך מהמם מאוזן לאוזן וצופה באבא שלה עוזר לי לקום מהמיטה ובי מדדה לכיוון המקלחת. אני מתלבשת ונוסעת לפגיה. מגיעה לאיתן שלי ומרגישה צורך עז לאסוף אותו בידיי ולחבק אותו חזק, אך נאלצת להסתפק בנגיעות עדינות בגבו. בערב אפי נסע אליו. ומכאן מתחילה שגרה של בוקר- אני בפגיה, ערב- אפי.

למחרת ליבי מגיעה אליי למיטה, לוקחת את ידי ועוזרת לי להתרומם. היא מסדרת את נעלי הבית שלי ליד רגליי ומציעה לי עזרה בהליכה למקלחת. הלב שלי מתמלא ונשבר בו זמנית לנוכח הילדה הרגישה והמדהימה שלי. אני מתרגשת לקחת אותה לגן, כי הרבה זמן לא עשיתי את זה. בגן הבנות מקבלות אותי בחיבוקים ומבטי מבוכה. קצת נשבר לי הלב לעזוב את ליבי, אבל חייבת לנסוע לפגיה. כך עוברים הימים בתקופה אליה נכנסנו, בבוקר לוקחת את ליבי לגן ונוסעת לפגיה. עומדת או יושבת ליד האינקובטור של איתן, עם יד מונחת עליו בעדינות, מדברת אליו ומתפעלת מיופיו הממיס.

האחיות והרופאים הפכו להיות חלק מאיתנו, כמו משפחה. הכירו אותנו ואנחנו אותם, ראו אותנו בכל מצב צבירה אפשרי וכל הזמן חיבקו ועטפו. החודש הראשון היה קשה מנשוא, איתן עבר "סגירה" של הכליות, דבר שבא לידי ביטוי בכך שלא היה מסוגל להשתין, מצבו הדרדר, חמצן לא הגיע לאצבעותיו ובהונותיו ואלה נהיו סגולות. יום ולילה חיכינו לראות שתן במבחנה שהיתה מחוברת לקטטר קטן וכלום. ואם זה לא היה קשה מספיק, אז נאלצנו להתמודד גם עם מראה שובר לב של מחט שנעוצה בחלק העליון של מצחו, כי כבר לא היו ורידים תקינים בידיו וברגליו. בבוקר שאחרי הגעתי לפגיה וד"ר ב' קיבל אותי בחיוך ואמר לי שהוא עשה פיפי. אין לתאר את תחושת ההקלה והגאווה בלוחם הקטן שלי. עוד באותו בוקר, קורא לי אותו ד"ר לחדרו. אני לא אוהבת את זה. הוא מתנצל מראש על כך שלאחר שבישר לי בשורה משמחת בבוקר, יש לו בשורה קשה עכשיו. אני מפסיקה לנשום כשהוא אומר לי שבבדיקה שעשו לו התגלה חוסר חמצן באחד מחדרי מוחו, דבר שעלול להתבטא בעיכובים התפתחותיים משמעותיים בעתיד. השמיים נפלו. נגמרתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד. סיפרתי לאפי ושנינו בכינו. הגעתי הביתה, ליבי בדיוק התעוררה משנת הצהריים שלה ישר לזרועותיי, כאילו הרגישה שמשהו לא טוב קורה וידעה שעליה להפעיל את כוחות הריפוי העילאיים שלה בחיבוק עוטף. רציתי ממש לדבר עם ד"ר ג' שהיה בחו"ל, שיגיד לי משהו מנחם. אמרתי לאפי שמבחינתי עד שהוא לא בודק את איתן אז הכל עוד פתוח. בתחילת השבוע ג' הגיע ובדק את איתן. הוא קרא לי למשרדו ובישר לי שהמחט שהיתה נעוצה במצחו הטעתה את הרופאים בבדיקה וגרמה להם לחשוב שמדובר בחוסר חמצן, אך עכשיו, משהוסרה, ניתן לראות בבירור שהכל בסדר ואפשר להירגע. אני חוזרת לנשום ומרגישה שאני חייבת את חיי לד"ר ג'. איזה מזל שיש לנו אותו.

בוקר אחד, בעודי מלטפת ברכות את איתן, מגיעות שתי אחיות ומבשרות לי שהיום נעשה "קנגורו" בפעם הראשונה. אני יודעת מה זה אומר אבל לא בטוחה שהבנתי נכון. "מה זאת אומרת?", "מה.. איך.. הרי אי אפשר להרים אותו ככה עם כל החוטים האלה.." פעם אחת כבר נעשה נסיון לתת לי להחזיק את איתן על ידי אחת מהאחיות, דבר שכשל משום שברגע שהוא הגיע לזרועותיי צנחו כל הערכים במוניטור שצפצף בחזקה בזמן שגם הלב שלי הפסיק לפעום והאחות החזירה את איתן במהרה לאינקובטור ובעזרת רופא שהתייצב במהירות במקום, הם הצליחו לייצב את מצבו. שאלתי את האחיות אם הן בטוחות שאכן הגיע הזמן ושיבטיחו לי שמה שקרה לא יקרה שוב. הן ביקשו שאסמוך עליהן ושאנסה להתרכז בלהתרגש ולשמוח מזה שאני הולכת לחבק את הבן שלי בפעם הראשונה, לאחר חודש של היכרות. הרגע הגיע, הן מושיבות אותי על כסא נדנדה, אני אוספת את שיערי, מזיזה את תליון השרשרת שעל צווארי, פושטת חולצה ולובשת חלוק שפתוח בחלקו הקדמי, על מנת שאיתן ירגיש את עורי וליבו יפעם יחד עם ליבי. האחות מוסרת לי אותו ואני רועדת בכל הגוף. היא מסדרת את כל החוטים ואת הטובוס כך שיהיה לו ולי נח ואני מפחדת לנשום. הריח שלו ממלא ומציף אותי בשמחה ובעצב ואני רוצה להשאר ברגע הזה לעוד מלא זמן. אחת האחיות מסתכלת עליי בעיניים בורקות ומצלמת אותי איתו. אני כל כולי ברגע הזה.

בערב אפי מגיע לפגיה והאחיות מדברות איתו על החוויה המדהימה שהיתה לנו הבוקר, והוא עדיין לא מרגיש מוכן נפשית לכך. פוחד שמשהו יקרה. בינתיים הוא מסתפק במגע מבעד לאינקובטור. אני לגמרי מבינה וסומכת עליו שידע להרגיש כשיגיע הרגע שלו להחזיק את איתן. זה קרה כמה שבועות לאחר מכן, כשאני כבר הפכתי זאת לשגרה, פתאום באיזה ערב קיבלתי ממנו תמונה שצילמה אותו אחת מהאחיות מחזיק את איתן. התרגשתי עד דמעות. איזה אבא מקסים, ואיזה ילד גיבור.

הזמן עבר, והנה אני "חוגגת" 32 שנים. אפי תכנן לי הפתעה מפנקת במלון ליד הבית ואני ממש לא מעוניינת להתנתק מאיתן. לא יכולה לחשוב על בוקר בלעדיו. אז אנחנו מגיעים אליו בבוקר, מתעדכנים במצבו ומסתבר לנו שיש לו בדיקת עיניים היום. אנחנו כבר יודעים מה זו בדיקת עיניים. ליוויתי אותו בכמה כאלה וזה אף פעם לא קל. נלחצתי ואמרתי לאפי שאני מעדיפה להישאר, אבל הוא כבר הזעיק את ש' מראש מחדר הלידה, שתלווה אותו במהלך הבדיקה, ואני מצידי ביקשתי מד"ר ג' שלא יעזוב אותו לרגע ושיעדכן אותי כל הזמן. ש', ג' והאחיות הרגיעו ואמרו שיהיה בסדר, שנלך ליהנות ושיהיה לי מזל טוב. אז הלכנו, ומאוד ניסיתי להיראות רגועה ולהסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכי. הגענו אל המלון, אפי סגר לנו ספא מפנק. הוא אומר לי שהוא קופץ לקנות בגד ים מהקניון ליד ואני מארגנת לי בינתיים מיטת שיזוף במרפסת. עוד לפני שאני מספיקה להניח את ראשי על המשענת, מצלצל הנייד (שכמובן היה צמוד אליי כל הזמן). אני רואה "ד"ר ג" על המסך ומפסיקה לנשום. "רוני, אני מצטער להפריע לכם אבל אתם צריכים לבוא". אני נחנקת. מתקשרת לאפי ואומרת לו לחזור. הוא חוזר עם שקית בגד ים עצובה בידו ואנחנו עולים לאוטו בשתיקה. מגיעים לפגיה ואחד הרופאים מספר לנו שהיתה לאיתן הפסקת נשימה לאחר הבדיקה ושכרגע המצב לא כל כך טוב, אבל יציב. בעודנו מדברים אני שמה לב שהערכים שלו במוניטור שוב יורדים ומזעיקה את האחות והרופא. אני על סף התמוטטות. עומדים כמה שעות לידו ועוקבים אחרי כל שאיפה ונשיפה. בדרכנו החוצה, לאסוף את ליבי מהגן אנחנו פוגשים את ד"ר ג' שמבין שאנחנו כבר מעודכנים, ורק מהמבט שלו אפשר להבין שכנראה זה ממש לא טוב. בבית אני מנסה לעשות הכל כדי שליבי לא תקלוט את הצער הנורא שמפלח אותי מבפנים, מרכיבה משקפיים מצחיקים לה ולי ולוקחת אותה לטיול בשפת הים על האופניים שלה. טיול שיזכר אצלי כנראה לנצח ויסמל לי את המעבר הקיצוני שחוויתי באותם ימים, ממצב של בכי ודמעות ותקווה ומתח למצב של רוח שטות וצחוק ושמחת חיים.

בימים הבאים, איתן מצליח להתייצב ולהתקדם, הטובוס יורד לגמרי ובמקומו יש מסיכה, בהמשך גם נסיונות למשקפיים (סיפאפ) שכושלים וחזרה למסיכת הנשמה. על הדרך, אנחנו מתבשרים שאיתן סובל מבקע, וכי יצטרך לעבור ניתוח לכשיגיע הזמן כדי לטפל בזה, אולי לפני השחרור. חייבים הרי משהו שיהרוס את החגיגה. אפי שואל אם אפשר, על הדרך בניתוח, לעשות לו ברית מילה, כך שלא יצטרך לעבור שוב סבל שם. התשובה אינה ברורה ולמען האמת ממש לא מעסיקה אותי כרגע. והימים ממשיכים לחלוף, הוא עולה במשקל, ובוקר אחד כשהגעתי, מצאתי את המנקה של הפגיה שהיא כבר חצי אחות בעצמה, צוהלת ליד האינקובטור של איתן ומבשרת לי שהוא הגיע למשקל 1 קילו!! סוף סוף!! ואז הגיעו הבגדים, כן, הוא כבר לא היה רק עם טיטול, אלא עם חולצה ענקית שעטפה אותו כמו כותונת וגרמה לו להיראות כמו תינוק רגיל. בהמשך הוא חוטף איזשהו וירוס ומועבר לבידוד. מעין חדרון בסוף הפגיה בו יש בין שניים לארבעה פגים. בסדר, שאלה יהיו בעיותינו. זמן לא רב לאחר מכן, אני מגיעה בבוקר ומגלה שאין אינקובטור. הוא עבר למיטה קטנה. כל האחיות השתתקו והתרגשו לנוכח תגובתי המרוגשת שכללה הפלה של השקיות שהחזקתי בידיי לרצפה וצהלות של שמחה. פתאום ראיתי אותו ללא שום מחיצה בינינו, אמיתי, מרגישה את נשימותיו ואת כולו. איזה יום נהדר!

כמה שבועות לאחר מכן, ד"ר ג' טס לחופשה משפחתית בחו"ל. אני לא רגועה. אומרת לאפי שאני לא מסוגלת לקבל שום החלטה כשג' לא כאן לייעוץ והכוונה. בינתיים איתן עובר הדרדרות נוספת והרופאים מדברים איתנו על קורס נוסף של סטרואידים, ושעלינו לאשר. אני לא יודעת מה נכון. מקבלת פתאום הודעה בנייד. לא באמת מתכוונת לענות, רק מעיפה מבט לראות ממי ונדהמת לראות "ד"ר ג" על המסך. "הי רוני. מה שלום איתן?" אני בהלם. הוא מרגיש את איתן. מנסחת לו הודעה שמפרטת לו את כל מה שעבר עליו ביממה האחרונה ואת ההצעה לקורס סטרואידים נוסף ושואלת מה לעשות. הוא כותב שאין לו מספיק פרטים קליניים כדי לומר לנו מה לעשות, אך סומך על שיקול דעתם של ד"ר ו' וד"ר ב'. מאשרים את הקורס. ג' חוזר, המצב של איתן מתייצב ואפילו מתחילים לדבר איתנו על אפשרות של שחרור בהמשך, עם חמצן. אבל לא עכשיו. בהמשך. ד"ר ג' מחויך ואופטימי ואומר שאיתן גיבור אמיתי. הזרת בכף הרגל, שהיתה עד כה סגולה, נושרת. שובר את ליבנו אבל מבינים שזה מחיר שאנחנו מוכנים לשלם. קטן עליו וקטן עלינו. וירוס נוסף, CMV, מנסים לברר את מקורו ומבינים שזה מגיע מהחלב שלי. אני רוצה להפסיק לשאוב אך ד"ר ו' חוזרת אליי ואומרת שכנראה שזה לא ממני, ושלא אפסיק. אני לא שלמה, אבל מקשיבה לה. זה קורה שוב וד"ר ו' שוב אומרת שזה לא ממני, שוב לא שלמה אך ממשיכה. בפעם השלישית אני כבר לא מוכנה להקשיב ומפסיקה לשאוב עם תמיכה וחיבוק כואב של ד"ר ו'. הוא עובר לתמ"ל מיוחד לפגים. שוב ג' בחו"ל ושוב המצב מדרדר, אבל הפעם ממש מדרדר. אני לא יכולה לסלוח לעצמי שלא הפסקתי את השאיבה עוד מהפעם הראשונה. הוא מעלה חום לכמה ימים, הסטורציה נמוכה מאוד. ד"ר ו' וד"ר ב' ממליצים לנו להזמין רופא חיצוני לחוות דעת. הוא מגיע ומביע אופטימיות. המצב לא משתפר והם מביאים רופא שהם מכירים מבית חולים אחר. הוא כבר הרבה פחות אופטימי. ג' חוזר. איתן עובר חווית חנק מאוכל בלילה ומצבו מדרדר עוד יותר. ג' וב' קוראים לנו למשרדם ומבשרים לנו שאיתן לקה במחלה שנקראת לחץ דם ריאתי, ושמשם הסיכוי לצאת קטן מאוד עד אפסי. התמוטטנו, אבל שמרנו על אופטימיות. ד"ר ג' אומר לי מילים שכנראה לא אשכח לעולם: "אחרי כל מה שהוא עבר, עם כל כך הרבה סיכויים נמוכים, אני פשוט סומך עליו". אני נוצרת את המילים האלה והופכת אותן למנטרה. לגמרי סומכת על איתן. לא אכפת לי מה אומרת הסטטיסטיקה. גם לאיתן לא.

מצבו של איתן הולך ומדרדר, הניתוח שהיה על הפרק נדחה שוב ושוב. לצערנו הרב מאוד, על אף שמאוד ניסינו להימנע מכך, הטובוס חוזר. לא יכולה להתעלם מכך שד"ר ו' אמרה לי שהפחד הגדול שלה הוא שאם הטובוס יחזור, הוא כבר לא יצא. אני מתה מפחד. ואז השיחה הקשה ביותר שעברנו בחיינו. עלינו להחליט מה לעשות. להילחם או להרפות. מסבירים לנו שאם איתן יצליח לשרוד, סיכוייו לחיים סבירים ובריאים נמוכים. אני גמורה. מתכנסים לשיחה במשרדה של ד"ר ו' ואני לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים. אנחנו לא מצליחים לדבר. היא לא עומדת בזה ובוכה בעצמה. אני מתמוטטת. מרגישה שהדם לא זורם עוד בגופי. כועסת על עצמי וכועסת על ד"ר ס' שעשה לו החייאה. למה החיו אותו? שיסבול ואז ימות?? למי זה טוב לעזאזל?!?

השבועות הבאים היו התגלמות כל סיוטינו בחיים. המון נפילות סטורציה, הרופאים מוקפצים ומייצבים. המקלחות פסקו. אסור להזיז אותו יותר מדי. סוגרים עבורנו בווילונות ניידים את המרחב כדי לאפשר לנו פרטיות עם איתן. הרופאים לא מסוגלים להסתכל לנו בעיניים, בוכים ומחבקים ואומרים לנו כמה אנחנו הורים טובים ושהם איתנו. כל יום עלול להיות היום האחרון. כל לילה אנחנו בכוננות. כל טלפון מקצר לנו את החיים בכמה שנים. יום שישי אחד בבוקר, כשחברה טובה שלי יושבת מחוץ לפגיה ומוכנה לכל תרחיש, ואחותי מגיעה לראות אותו שוב, כנראה בפעם האחרונה, אני מצלמת אותו כשהוא מונשם ומורדם, ומתה מפחד שזו התמונה האחרונה.

באותו יום שישי אכלנו ארוחת ערב אצל ההורים שלי, יחד עם אחותי ובעלה, אוכלים ומנסים להדחיק את המתח שאוכל אותנו מבפנים כדי להיראות שמחים ומחויכים ליד ליבי. בלילה חזרנו לביתנו. הולכים לישון ולא נושמים. אמצע הלילה, הנייד של אפי מצלצל. "אפי, כדאי שתגיעו, זה קורה". אני מתרוממת כמו רובוט ונועלת את כל הרגשות בפנים, לא באמת יודעת איזה רגש לחוש עכשיו. מה שבטוח, זה רע. מקפיצה את אמא שלי לבוא לשמור על ליבי, היא מגיעה עם אחותי וכולנו שותקים. נוסעת עם אפי לפגיה והשתיקה קורעת לנו את הבטן. חונים מאחורי הפגיה והרגליים רועדות ברמה שאני עוד רגע נופלת. אוחזת בידו של אפי ומתחילים לצעוד את צעדינו האחרונים לקראת בננו האהוב. מגיעים לכניסה ואני נעצרת. לא מסוגלת. מציצה למוניטור ורואה שהוא כבוי. נכבה לי כל הגוף. האחות תופסת אותי, מחבקת ואומרת לי שאני צריכה להיכנס אליו ולראות כמה הוא נראה רגוע עכשיו. כמה הם ניסו לעזור לו אבל זה לא עזר. אני פולטת זעקה שבורה ולא רצונית ונתמכת באחות. אפי נכנס אליו ואומר לי שאני יכולה לבוא. אני צועדת לאט, דוחה את הקץ. מבחינתי כל עוד לא הסתכלתי, איתן עדיין בחיים. אני מרימה לאט את העיניים ורואה את המלאך שלי, רגוע, הטובוס עדיין בפה והשיער קצת פרוע. נשבר לי הלב לרסיסים שכנראה לא יתאחו לעולם. האחות עוטפת אותו בשמיכה ומניחה אותו בזרועותיי. אני מתיישבת איתו בכסא הנדנדה שהונח מאחוריי, מצמידה את פניי לפניו הקטנים ומשחררת את כל מה שהחזקתי בפנים.

הלוויה, ערב חג ראש השנה, חיים מהחמצן שליבי מספקת לנו ומבינים שהיה לנו בן, והיום יש לנו מלאך.

היום יש לי זכות גדולה להיות זו שמשמשת כמשענת עבור הורים שעברו ועוברים דברים דומים. להגיד להם שיש חיים אחרי המוות. לא תמיד פשוטים, ועם לא מעט רגעים של שבר, אבל כן עם טעם, עם מטרה, עם שליחות, ובעיקר עם תובנות רבות על החיים, על מה יש, מה חשבנו שיש וגילינו שאין ועל תקווה שאולי בכל זאת משהו טוב יקרה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות שוב לכל רופאי ואחיות הפגיה המופלאים, שישארו עמוק בליבנו תמיד. כולם.