הבריכה של מלון רימונים צחה ומנצנצת הבוקר בקרקעית שלה קבורים סיפורים על אש מכלה , שני בכורים , נאמנות אין קץ של גבר לאישה וילד אחד קטן אשר נישללה ממנו אימו בשנה הראשונה של חייו .
״את רואה, שם היה הבית שנשרף״ הוא מצביע אל הנקודה ממנה מזדקר מלון אפור צהבהב. בעבר צימח מסביב בוסתן פראי של עצי פרי. היה אפשר לצעוד ברחובות וללקט שחרית. כל עונה הביאה את התנובה שלה. הדודה מחה שהיתה הבת הבכורה איבדה את בת הביכורים שלה ,שמה פנינה ,בהיותה בהריון מתקדם בצהרי יום שישי אחד , כשניסתה להדליק את הפתיליה שצפה על נוזל הנפט. וברגע אחד בלעה אותה האש ואת ביתה, וטרפה את גורלה ואת גורל בני ביתה ואת הילד הקטן שהמתין לצאת אל אויר העולם, ושחש לפתע, שכל הרחם בוער סביבו ,ושחם לו מאי פעם ..והמתין בשקט שיחלצו גם אותו אל אויר העולם. ארבע עונות תמימות וקשות עברה הדודה מחה בבית החולים ,ובעלה שסעד אותה במיטת חוליה ,הפך עם הזמן לחלק מאנשי הצוות של בית החולים .והוא מטפל בה במסירות ומקרר ומרגיע את נישמתה שנחרכה. הילד הקטן ,( ״האם אפשר שיכונה בכור עכשיו? ״אני שואלת) הוצא מבטן אימו היישר אל בית היתומים של ויצו ובוקר אחד כעבור חצי שנה היתה זו אישה אנגליה , כך מספרים ,שהגיע אל מיטת חוליה של הדודה וביקשה ממנה לאמץ את בנה ולקחת אותו איתה לארץ אבותיה הקרירה. הדודה התחלחלה מעוצמת התעוזה האכזרית של אותה אישה לבקש ממנה את בנה יחידה כאילו היה צעצוע שיש להעבירו לבית בובות ראוי ומוצלח יותר , ומיהרה להזעיק את בעלה שילך ויחפש מטפלת, אישה מנשות צפת , שתגדל ותטפל בו עד יום השיבה הביתה.
השיבה לצפת היתה רוויה צלילים כמו במולקולה האמפיפטית ,שבקצה אחד שלה טמון הסוף (השמן) ובקצה השני ההתחלה (המים). הדודה והדוד לא חזרו יותר אל הבית החרוך ,שיהפור לפיגומים ,ויסודות של מלון רימונים ולבריכה צלולה וקרירה להשיב נפשות תיירים מזדמנים. והנה אבא ואמא וילד קטן ניראים הולכים ומתרחקים בפיתולי הסימטאות , מאחוריהם החאן האדום נוהם נהמת הפרידה (הוא רגיל לפרידות) ועצי השקד רוחשים בצד הדרך והרוח שבאה מן הואדי עוטפת אותם בעדינות ונושאת אותם אל דרך חדשה…
