הנער האבוד/ תומס וולף
מאנגלית: עודד וולקשטיין
המילים הכי יפות, המשפטים הכי מפעימים, התיאורים הכי מרהיבים, הסיפור הכי יפה. לקרוא את הנער האבוד, זה כמו לקרוא שירה, זה כמו לקרוא טקסט קסום, זה כמו להיכנס לארץ פלאות, מסע פלאי בארץ פלאית, לקרוא את הנער האבוד, זה להיכנס לתוך עולם קסום, עולם שיש בו אור ונס וצלילים וטעמים ונופים וזמן אינסופי.
לקח לי זמן לגשת לספר היפה הזה, השתהיתי לפני שקראתי בו בפעם הראשונה,
דחיתי את הכניסה לעולם היפיפה הזה, חיכיתי שיגיע הרגע הנכון לקרוא אותו, שמזג האוויר יתאים, שהמצב רוח יתאים, שהבית יהיה נקי, שהאוכל יהיה מוכן שהכביסה תהיה מקופלת בארון, שיהיה שקט, שיהיה רגוע, שיהיה מתאים, התבלבלתי, זה מה שקורה כששוקעים לתוך החיים האלו המאומצים האלו הדרשנים האלו, הלא נחים לרגע הזה, ואז את מבינה שאם לא תשבי ולא תקראי ולא תעשי הפסקה מכל המטלות האלו ולא תתמסרי לתוך היופי הזה, אז לעד תהיי שקועה בתוך המשימות היומיומיות הלא נגמרות האלו. ואז את מחליטה שעכשיו ואת מתיישבת על הספה, ואת מתעלמת מכל מה שלא הספקת ופותחת את הספר, ובגלל שאת עדין בתוך הארוחת צהרים שכמעט ולא נאכלה והטלוויזיה שפתוחה כל הזמן, את לא באמת מתרגשת ואת פותחת את הספר קצת עצבנית וקצת מובסת וקצת ממורמרת וחושבת לעצמך שמה את צריכה את זה ומה רע באיזה ספר מתח שייתן לך את מנת האדרנלין ישר לווריד ואת עדין מתלבטת, ואז את קוראת את המשפט הראשון בספר:
"אור בא והלך ובא שוב, הצלצולים הרועמים של השעה שלוש הכו ברחבי העיירה גלים של בדיל מן הפעמון של בניין הרשות, רוחות אפריל קלות הפיחו זהרורים ססגוניים במזרקה……."
וזהו, כל העולם החיצוני המתיש הממרמר מתמוסס, ואת נכנסת לתוך עולם פלאי.
הסיפור מתחלק לארבעה חלקים כל חלק מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת. אם כי זו אמירה מעט כוללנית מידי, כיון שהחלוקה הזו לארבעה מספרים שונים היא לא לגמרי חד משמעית, החלק הראשון מסופר מפיו של המספר שמתאר את הסיפור מנקודת המבט של גרובר הילד 'שטרם מלאו לו שתים עשרה'. המספר מספר את הסיפור מנקודת המבט של גרובר אולם כמספר כל יודע, כמספר שיודע מה מרגיש הילד מה חושב הילד מה עולה בתודעתו של הילד. ואין ספק שילד מפעים זה חווה את העולם כמו שרק יצור פלאי חווה אותו, יצור פלאי שטרם איבד את תמימותו.
החלק הראשון מלא תיאורים יפהפיים, של זמן, של מקום, של עיר, של טבע, הוא מצליח ללכוד את המהות של הכאן והעכשיו של אמריקה. אמריקה הגדולה הענקית החזקה, ולהראות שכל הגודל וכל החוזק וכל העוצמה מגיעים מכאן מהאנשים שכאן מהפרטים, מהיומיומיים, מבעל המכולת ומהרוכב על הסוס ומחנות כלי הנגינה ואפילו מחנות הממתקים האיומה והנוראה והמפתה והטעימה, כל הדברים האלו היומיומיים האלו הופכים את אמריקה למה שהיא, והופכים בספר הזה למחוזות חפץ זוהרים.
חנות מכולת, חנות מכולת רגילה, חנות מכולת שיש אלפים כמוה בעולם, ובארץ, הופכת לעולם קסום ומרהיב:
"….ריח על מרובה פנים, מורכב, כולל כל, בלתי מוגדר ונהדר – ריח שאין לדבר בו כי אין מילים עבורו…..ריח חמאה וחלב, ריחם של כל הדברים הטובים והעסיסיים שהיו מעולם……כי ריחות אלה לא נשאו רק את זכר הדברים המזוהים על סגולותיהם הנבדלות….. הם הביאו אליו הוא לא ידע כיצד – ידע רק שניתנו לו – את ריח הודו וברזיל, ריח הדרום האפל וריח המערב…….ריח עמים לא נודעים ושפות זרות, כל תהילת העולם שלא ידע…."
בחלק הראשון אנו מתוודעים לילד ומתוודעים לאביו. יש ילד ויש אבא ויש עולם גדול ורחב.
החלק השני מסופר מפי האם, וזהו החלק הקצר ביותר מבין ארבעת החלקים, זהו חלק אינפורמטיבי, חלק שמספק לנו מידע, מוסיף לנו צבעים לדמותו של הילד גרובר
"אני עדין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה באותו בוקר כשחצינו את אינדיאנה, לאורך הנהר, בדרך ליריד".
החלק השלישי מסופר מפי האחות, והחלק הרביעי מפי האח. גם שני החלקים האלו מספרים על גרובר, נותנים לנו מידע נוסף על הילד , מספרים את סיפורו, את סיפור המשפחה, את סיפור אמריקה מנקודת תצפית כל כך פנימית ואישית, ומובנת.
כל הספר כולו שומר על היופי הכמעט שירי הזה. על התיאורים המאלפים, על השפה העשירה על התוכן המנחם ביופיו . השפה כל כך עשירה וכל כך יפה שנדמה שהיא זוהרת.
הספר מתורגם מאנגלית, כשרכשתי אותו התפתח דיון בחנות, סביב הספר היפה הזה, נאמרו דעות חולקו שבחים, "שתדע לך" אמרו לי "שבעברית הוא אפילו יפה יותר מהאנגלית" לא קראתי את הספר באנגלית, אולם אין ספק כי נעשתה כאן מלאכת תרגום עדינה מכבדת ומשובחת.
בסוף הספר מוסיף המתרגם "אחרית דבר" מרתקת , מעניינת מלמדת וקולחת על הסיפור, אין ספק שאחרית דבר זו תורמת רבות להנאת הקריאה שגם בלעדיה מגיעה לגבהים.
אחד הספרים היפים ביותר, השיריים ביותר המאלפים ביותר, בימים אלו שהכול מסביב בוער, זהו ספר שיכול לתת נקודת מבט אחרת שונה ואף מלאת תקווה.
כדאי מאוד לקרוא.
