זה יכול להיות סיפור על גידול שפיר בצוואר הרחם , זה יכול להיות סיפור על דרכו של הטבע לברור את היילודים שלו, אולי זה בעצם סיפור על מוות ולידה מחדש, על שיעורים וגלגולים בזמן, או על הדרך המפותלת שהייתי צריכה לעבור בכדי להיהפך לאמא שרציתי להיות.
כבר כמה שנים אני שואלת איפה ההתחלה של הסיפור הזה.
יש דבר כזה? "נקודה" שממנה מתחיל הכל!?
גיל 34 . 12 שנה מעכשיו . הרופא אומר :"מזלטוב" ושולח אותי לשמירת הריון לעובר בן ששה שבועות.
אני , תל אביבית לרגע , ערסית סמויה ,בעלת נעלי שפיץ אדומות שדורותי מהקוסם מארץ עוץ שמרה לעצמה לבת-מצווה, מגרדת את הראש מהכינים שהשאירו עלי תלמידות כיתה א' מהביתספר לטבע , שם הייתי מורה מחליפה ואומרת לעצמי: "מה שמירת הריון? איזה שמירת הריון? חשבתי שזו רובליקה השמורה למורות , שכבר מתות לצאת לחופשת לידה ומסדרות להן אישור מהרופא ומורה מחליפה וחוזרות, פונקט, בספטנבר הבא!(הרי ככה התקבלתי לעבודה)
בייסורי מצפון קשים של עובדת מחונכת אני חוככת בדעתי אם לקחת בכלל חופשת מחלה.( "איך אפשר לעזוב את הסטודנטים ככה לקראת פרויקט סיום סוף שנה? יפטרו אותי מהעבודה. שיט . צריך לשלם ארנונה ואת התשלום האחרון של הכרטיס טיסה לברצלונה..")
אני מחליטה להפסיק לעשן. מה..זה מאוד פשוט להפסיק לעשן. קופסה ביום תוך יום. רק אולי עוד סיגריה להתאושש מהבשורה על ההיריון, עוד 2 סיגריות להתאוששות מהרופא המאוס של קופת החולים, עוד 3 סיגריות לפני שאני מתקשרת לבקש חופשת מחלה.
זהר מסיע אותי לנוח אצל אמא . להתאושש עם צלחת קוסקוס. משום מה אני לוקחת "לחופשת-שמירת-הריון" מצלמת סטילס , מצלמת וידאו ונעלי התעמלות! הקוסקוס היה טעים. העובר היה שבע רצון במיוחד והתכונן לשנת צהריים נהנתנית אחרי שטרפנו ביחד 2 לחמים , צלחת קוסקוס עם ירקות בשר עוף וחתיכת דג-שיהיה!
אבל במקום מנוחת צהריים החלטתי שאני נועלת נעלי התעמלות, אורזת שתי מצלמות ו5 פילם ובאופן בלתי ברור בעליל מצאתי עצמי מובלת על ידי הנעליים (זה לא אני -זה הם!) לשכונה הצפונית הצפונית של העיר איפה שהתחנה המרכזית הנטושה איפה שפעם התחילה העיר בערים הסמויות מן העין של קלוינו, והיום היא מסתיימת.
שמה הייתה הילדות שלי. הלכתי לצלם אותה.אבל איך מצלמים ילדות עם מצלמת וידאו, מצלמת סטילס ו5 פילם?!(ועובר שמאיים לנטוש)
לפתע עוברת המוסטנג של חסן בכביש שממול. הוא צופר וצופר והורס לי את הפריים הראשון אחרי שעה של שוטטות.חסן היה התלמיד המועודף. לא רק(!!) בגלל שהקפיד להביא חומוס ופיתות וזעטר לכל ביקורת עבודות ,אלא בגלל שמצא חן בעיני איך הבדווי הזה עוד מחפש את עצמו אחרי 13 אחים , אבא מניאק אישה ו4 ילדים, 8 כבשים ומצלמה!
עליתי על המוסטנג . אמרתי לו "סע". השמש שרפה אותי.הרגשתי את העובר בבטן דופק על החלון מתחנן :"תעשי מערוף אחותי , תזרימי קצת מים"!
חצינו את פסי הרכבת , החצר האחורית של העיר,איפה שנגמרים היהודים ומתחילים הערבים,שמה חסן גר.
אמרתי לו "תיסע לאורך המסילה אחי, שמה קורים הדברים שכבר הפסקנו לראות מאז שסגרו לנו את החלונות בקרונות החדשים של הרכבת איפה שאפשר היה להוציא את היד מהחלון ולנופף לשלום לילדים שמשחקים את משחק הפסלים מהספר "סוף משחק" של חוליו קורטאזר.
המצלמה היתה כבר על מצב on.
שוט 1 : מסילה שוממה ותרנגולת בדרך למסע התאבדות
שוט 2 : כמה נרקומנים פותחים את הבאסטה
שוט 3 : אחד מהם מצביע על דמות עלומה במוסטנג עם מצלמה.
שוט 4 : שני נערים עומדים בקצה עם שני סלעים מחכים לנו במערכת העיכ/קול!
תוך שתי שניות אני סוגרת את החלון בצד שלי מפני שתי גורילות עם שני סלעים ש מכוונים ישר למוח היהודי שלי!.
באותן 2 שניות חסן פותח את החלון בצד שלו ויורה צרור קללות בערבית לעוד 2 גורילות שמכוונות ברזלים למוח הערבי שלו .
אני, נעלם לי הקול מרוב השוק שנתפס לי במיתרים וחסן ממול בתוך הצרורות של הקללות בערבית בלי נקודות בלי פסיקים הוא עם ה :"איבן שרמוטה יא מניאק רב רב רבבבק " וכאילו(לא הצלחתי לעקוב!.)
(חוק:תמיד שיש באלאגנים בכפר ערבי , על כל 2 גורילות שהולכות מכות, יש 4 צופים. אז תעשו ת'חשבון. אם היו שם חמש שש שבע גורילות כמה קהל היה לנו שם !
והם אפילו לא הביאו פיצוחים!!!
עד עכשיו יש לי צלצולים באזניים מהקללות של חסן :"זאת המורה שלי יא איבן כלב זה לא מישטרה יא מפגר זאתי ניראת כמו שוטרת זאתי יחרב בייתק ערסססס"
זה לא עבד.
חסן ראה זה לא עובד עם הצד השמאלי של המח אמר :"אולי נעבור לצד הימני"
-"אני הולך להביא לכם את האחים שלי יהרגו אותכם אחד אחד"!
*האמת, בשכונת הרכבת ראו הקליינטים של סוחרי הסמים הרבה דברים : סירות שטות באויר, סוסים אדומים, אווירונים בגודל קופסת גפרורים ראו .אבל בדווי שמסתובב באמצע הבוקר עם המורה שלו בהריון ומצלמת וידאו ומצלמת סטילס וחמישה פילם-עוד לא ראו!
———————-
לא יאמן. אבל האחים של חסן תקתקו עניינים מעבר למצופה. זה כמובן בזכות הדודה שלו הזקנה שאחרי שרדפה אחרי כמה ערסים עם מטאטא קראה לכל החמולה לחלץ את "הילד המפגר" שאח שלה גידל.
בערב חסן התקשר לספר שההם ביקשו סליחה ממנו אלף פעם(פחדו ממלחמת חמולות).
אבל אני לא סלחתי. לא לחסן .לא להם ולא לעצמי.
___________________
עברנו את הפסים. בחזרה לצד השני. חסן רצה לקחת אותי הביתה. אבל שמעתי את עצמי אומרת לו :"תוריד אותי פה" כשעברנו פתאום ליד "הריק" שהיה פעם בית ילדותי.
האדמה הייתה חרבה. מכוסה עשבים שוטים .גלי אבנים מפוזרים בכל מקום .היה רק חסר דגל שחור בסוכת המציל. בקצה של מה שהיה פעם "השכונה" נותרה רק משפחה אחת לגור עד היום. כבשים תרנגולות עצי פרי . ושממה מסביב.
עמדתי מול הבית .דממת טבע. הבטתי . ניסיתי להיזכר: "הנה פה היה הבוסתן של השזיפים של עאדל עם הכבשה פטמה המכוערת ושם הבית של מאדם לוי ומאדם לונה שהיו מסתובבות כל הזמן עם לחם יבש בכיס ובפינה התאומות קוראות בקפה (אם תשים ת'תחתית של הקפה שלך אצל שתיהן כל אחת מסדרת לך גורל אחר)ובסיבוב הבית של קטי שנפתרה מקרום הבתולים בגיל 14 , התחתנה בגיל 15 , ילדה בגיל 16 והתגרשה בגיל 17 !
כולם היו שם .ורעש גדול בתוך הראש. השמש כבר המיסה לי את המוח. ובבטן עובר בן 6 שבועות דופק ודופק . ואני לא שומעת.
________________
חזרתי הביתה. נכנסתי למיטה לישון. הכאבים ניסרו לי את הבטן. בלילה כל האחיות באו להגיד מזל טוב מזל טוב. אמרתי תודה רבה כפפרות. ורצתי לשירותים. העובר כבר התחיל את דרכו חזרה למקום שממנו הוא בא. הלך לבקש מאלוהים סידור יותר נוח הפעם. הוא הרגיש שסידרו אותו!
____________
"דורותי וטוטו יוצאים במסע הממושך אל קריית איזמרגד, וכבר בתחילתו מצטרפים אליהם שלושה ידידים חדשים. הראשון הוא דחליל ממולא בקש, "שלא יודע כלום" כדבריו, ויותר מכל הוא רוצה שהקוסם יכניס לו קצת שכל לראש. השני הוא איש הפח, שאיבד בעבר את ליבו. הוא חולם שהקוסם יעניק לו לב חדש, כדי ששוב יוכל להרגיש. המצטרף השלישי הוא אריה מוג לב כדבריו, המשתוקק לכך שהקוסם ייתן לו אומץ. כעת דבר לא יעצור את החבורה: לא המרחק הרב שיצטרכו לעבור ברגל ולא הסכנות האורבות להם בדרך. ביחד יתגברו על מכשולים, כשהם נפגשים עם מכשפות טובות ורעות ועם שלל יצורים מוזרים. כשיגיעו לעיר הירקרקה-מסנוורת של הקוסם מצפה להם הפתעה אדירה! מה יתגלה להם שם אודות הקוסם? והאם יצליחו להגשים את משאלות ליבם? קראו וגלו בספר"
_לאן הלך העובר?
העובר הפך לכאב פאנטום.
האבל שלי על לכתו נמשך בין חודש לשנה. אבל לא כמו אצלינו "השחורים" עם 7 מקוננות וצרחות עד לב השמים שמרעידות את הכוס קפה של אלוהים על הבוקר. אלא, אבל פואטי, כמו אצל סבתא של ג'ף בפלימוף , אנגליה טמונה בתוך הארון באמצע הכנסיה עם איפור כבד ומלמלה ונחרדת מהזיופים של מרים אמא של ג'ף שאהבה מאוד הלויות כי רק שמה היה לה הזדמנות ממש לשיר!
*
הרופא הביט בי במבט משועמם של "אמרתי לך שזה עומד לקרות אבל לא היה לי נעים להרוס לך ת'שבת"
ושלח אותי הביתה לחסל את העניינים, איך אומרים את זה אצלינו :"באופן טיבעי"!
*
שבוע לאחר מכן הגיע במקומו גניקולוג נמרץ ומלא עזוז , שבמאור עיניים וגבות סומרות, כמו מי שגילה את הקבר של תות ענח' אמון
סיפרפר לי שגילה אצלי חוסר אחריות מחפירה וגידול שפיר בצוואר הרחם!
"טוב שנפל " הוא אמר, "אחרת -אני -לא-רוצה-להגיד-לך-מה -היה-קורה-
בואו לא נכחיש את העובדה המצמררת שהידיעה על cin1 , cin2,cin 3 ( שזה בסינית : דרגה גבוהה של גידול שפיר בצוואר הרחם) דווקא הקלה על ליבי. רגשות אשמה-רבותי!סוף סוף היה את מי להאשים!
זה לא אני- זה הם! זה לא בגללי ולא בגלל המצלמה ולא בגלל חרא של נרקומנים וגם לא בגלל חסן ולא בגלל זהר ששלח אותי לאמא שלי ולא בגלל הדוקטור המודח- זה רק רק בגלל כמה תאים שהתחילו להתרבות בלי הכרה-במקום הלא נכון . ובזמן הנכון! נניח!
*
הכל היה מאוד קצר. הרדמה כירורגית. אני שטה בספינה ומי שמחכה לי בצד השני של הנהר מנופפת לי לשלום עם השמלה הלבנה שקניתי בשוק בברזיל זאת אני.
היה צריך לחסל צבא שלם של תאים מיותרים כדי להתחיל את המסע לארץ החדשה-הגוף שלי!
כעבור שנה בדיוק מההיריון שלא צלח , התעברתי שוב. נולד בני הראשון יהלי , היום בן 10
שנתיים לאחר מכן נולד מעיין , מחרתיים בן 8
לפני כל יומהולדת של אחד הבנים אני נזכרת ברוח רפאים שעברה בי בדרך להיות אמא. הרבה שאלות נותרו בי בלתי פתורות. רק היקום מצחקק לי ממרחק הזמן. ודוחק בי להתקדם לעמוד הבא….
