הרומן פרי עטו של הסופר וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1978, יצחק בשביס זינגר, "העבד", מועלה בתאטרון גשר בשנית. "העבד" עובד בשנת 2002 וזכה להצלחה כבירה והוחלט להעלותו בשנית עם חלק מהקאסט הקודם, בבימויו של יבגני אריה (שגם ביים גם את הביצוע מ-2002). הרומן הבלתי אפשרי בין יעקב היהודי וואנדה הפולניה מתרחש במאה ה-17, לפני כמה מאות שנים, אך הוא ממשיך להיות רלוונטי. גם כיום זוגות מעורבים נתקלים ביחס "לא אוהד" בלשון עדינה והקשר ביניהם מסובך מעבר לבעיות הרגילות של זוגות. דוגמאות לזוגות מעורבים יש לא מעט ואנו אף עדים לזוגות מעורבים מוכרים מאוד בתקשורת בשנים האחרונות. מצד אחד הזוגיות ביניהם לא מתקבלת מצד מדינתו של הבחור ומצד שני לא מתקבלת גם מצד מדינתה של האישה. כלומר, הם לכודים במבוי סתום והדבר היחיד שמנחה אותם הוא אש אהבתם. וכמו שסיכמה זאת ואנדה ברומן: "..אתם משימים עצמכם טובים, אך לבכם מלא רשע! רצונכם לקבור אותי ולהשיא ליעקב אחת משלכם..".
"העבד" אינו העיבוד הראשון שנעשה לזינגר על ידי תאטרון גשר. שני ספריו: "שושה" ו"שונאים. סיפור אהבה" הועלו על ידי תאטרון גשר בעבר. כמו ספריו הקודמים, גם רומן זה עוסק בתהיות לגבי הקיום והבריאה, על אכזריות בני האדם בכלל וכלפי היהודים בפרט. למרות שאין התעסקות מפורטת בנושא השואה, שהעסיק את זינגר רבות. ניתן למצוא שאלות והגיגים שמתקשרים לנושא זה. "…לא הייתה תשובה לכל הקושיות הללו. הכול בגדר חידה אחת גדולה: ייסורי האדם, רשעותו של אדם. נשאו היהודים עיניהם אל יעקב כמצפים לשמוע מפיו דבר, אך הוא ישב ודמם. שעה שפירש לה לואנדה, שאין בחירה חופשית בלי מעשי רשעות בצדה ואין חסד בלא עוול, נדמה היה לו שזוהי התשובה. אך עתה הייתה תשובה זו בעיוניו פשטנית מדי, וכדברי חירוף. כלום אין בורא עולם יכול לגלות מידותיו בלי עזרת היידאמאקים? כלום משום כך צריכים עוללים להיקבר חיים?…".
צילום: ישעיה פיינברג
סיפור העלילה מתרחש בפולין לפני כמה מאות שנים, בתקופת הפוגרומים והפרעות. אנו נחשפים ליעקב, יהודי דתי ושומר מצוות שאיבד את אשתו, ילדיו ומשפחתו בפוגרומים. הוא ניצל ונמכר לעבדות ליאן בז'יק הפולני בכפר. יאן בז'יק החזיקו כחולב הפרות ויעקב התגורר במחיצתן. במהלך תקופת עבדותו הוא הקפיד על שמירת המצוות, אמירת תפילות ושמירה על כשרות למרות התנכלות פולני הכפר כלפיו. אך למרות שהקפיד באדיקות לקיים את המצוות, משיכתו העזה לבתו של בז'יק, ואנדה הייתה החלק הקשה ביותר עבורו. למרות שניסה ככל יכולתו לשמור ממנה מרחק, אהבתם הייתה חזקה מהכול. לאחר שנפדה יעקב על ידי יהודי יוזפוב וחזר לעיירתו, הוא לא שוכח את אהובתו והיא עוברת אתו. על מנת לא לעורר עליה את זעמם של יהודי העיירה, היא משנה את שמה לשרה ושמה עצמה אילמת וחרשת. אך כשסודה מתגלה, זוגיותם אינה מתקבלת בצורה יפה בלשון עדינה. "בסוף אנו זרים בכל מקום – גם אצלי וגם אצלך", מסכמת ואנדה.
המקור מכיל שלושה פרקים (ואנדה, שרה והשיבה) שנפרשים על פני 213 עמודים. לעומתו המחזה מכיל שתי מערכות ולמרות שהוא מנסה לעשות עימו יד אחת, אי אפשר להכניס למחזה ספר שלם ואין מנוס מקיצורים ואי דיוקים. במקרה בו עסקינן, היו גם שינויים שנבעו מאינטרפרטציה של המעבד, יבגני אריה ורועי חן שערך מחדש. אחת התמונות שנחרטו בהצגה הייתה הרגע בו ניסו לשרוף את יעקב וזה הזכיר את רגע צליבתו של ישו. מדובר בתמונה יפה ויזואלית ובעלת משמעות עמוקה אך חשוב לציין כי במקור היא לא הופיעה. עם זאת, מצאתי את העיבוד והבימוי המחודש של אריה מרגש, עצמתי ומצליח להעביר את הסיפור בצורה שעושה חסד עמו. אריה נתן נפח וחיות גם לבעלי החיים שהופיעו בטקסט. הפרה קביאטולה, הכלב בלעם ולהקת הכלבים השחורים שגולמו על ידי השחקנים, הוסיפו חיות ועניין להצגה.
התפאורה המושקעת של מיכאל קרמנקו ובפרט התמונה הראשונה והאינטימית בה יעקב יושב מול האש בחושך מוחלט וסביבו לוליינים ותמונת הבמה המושלגת ועליה עומדת ואנדה בין פתיתי השלג שיורדים עליה וחוטבת עצים, שהייתה פשוט מדהימה ביופייה. הוויזואליות מצליחה להמחיש את רוח התקופה וחיבוטי הנפש בו שרויות הדמויות. גם שיתוף הפעולה של הכוראוגרפיה והסאונד היוו נדבך רציני להצגה. למשל השימוש בגלגל ובקול של סוסים על מנת ליצור כרכרה נוסעת. זהו בהחלט צעד יצירתי ונבון. בנוסף, התאורה המתוזמנת של אבי יונה יחד עם המוזיקה האפלולית של אבי בנימין תורמים למעברים חלקים בין התמונות ולשמירת המתח של המתחולל בקו העלילה.
החלק העיקרי הוא קאסט השחקנים המוכשר שגם מופיע כאנסמבל בחלק מהתמונות. נטשה מנור המצוינת שגילמה את הפרה, הגבירה וגם את הפריצה; מיקי לאון שנכנס בטבעיות לדמותו של הפריץ האכזרי והאלים; אבי אוחיון כסטפן הגזען המרושע והיה משכנע במשחקו. והזוג לנה פרייפלד וישראל (סשה) דמידוב כואנדה ויעקב היו נהדרים. דמידוב נכנס בטבעיות לנעליו של יעקב המיוסר מאהבתו בגויה ופרייפלד הצעירה הביאה ואנדה מאוהבת, מפתה שהולכת עד הסוף למען האהבה בידיעת המחיר הכואב. ואני בטוחה שעוד נשמע עליה. סצנות התשוקה ביניהם שכללו גם עירום היו אמינות והוכיחו כימיה בימתית.
בשביס-זינגר כתב סיפור רומנטי, סוג של רומיאו ויוליה של המאה ה-17' שעטוף בהרבה ביקורת חברתית. מדובר בקלאסיקה כבדה שלא כל אחד יכול להכיל מצד אחד. ומצד שני משמרת את אש הרומנטיקה. והביצוע של תאטרון גשר עומד באתגרו של בשביס-זינגר ומביא הצגה מרשימה שמאדירה את כוחה של האהבה והתשוקה. וכמו שנאמר: "הנאהבים והנעימים – בחייהם ובמותם לא נפרדו".
