להיות מנהלת משרד במכללה לעיצוב זה תפקיד כזה עם הרבה משקל על הכתפיים וגם על הראש. תפקיד כזה שאת מרגישה בו "אישה חשובה מאוד". אני רואה בבוקר את כולכם – את אלה שקמו עם חיוך, את אלה שקמו קצת מבואסים או שעוד חולמים על הכרית והשמיכה.
להיות מנהלת משרד זה תפקיד כזה של להיות פסיכולוג בשקל. אני שומעת ורואה כמעט הכול. כולם באים לספר על הבעיות שלהם, על הכאבים, על הפרידות. משתפים גם בשמחות. אני לא מתלוננת, תמשיכו לשתף, זה נחמד.
הבעיה מתחילה כשאני שנייה לא פנויה או כשבטעות נפלתי מהצד הלא נכון של המיטה בבוקר, יכול לקרות גם לי, לא? אני מבינה שאתם רוצים שיעזרו לכם כאן ועכשיו הכי מהר, אבל גם אם תכעסו עליי או תדברו בטון קצת פחות מלטף… אתם יודעים, זה לא באמת יעזור, זה רק יגרום לי לרצות לעזור קצת פחות. אני באמת רוצה לעזור, זה התפקיד שלי וזה גם נחמד להעלות חיוך על הפנים של הסטודנטים. אני פשוט חייבת להיות קצת צינית לפעמים כשאתם עומדים מולי לחוצים ונראה שהרגע קיבלתם הצעה מגונה, ואתם משוכנעים שסוף העולם יגיע אם לא אטפל בבקשה שלכם עוד אתמול.
אני זוכרת איך זה להיות סטודנט, זה לא קל, זה תופס הרבה מהיום שלכם, הניסיון לשלב לימודים עם שאר החיים וסוף סוף להגשים את החלום שלכם להיות מעצבים. אני מבינה את הלחץ, אני מבינה את החששות, באמת מבינה אתכם.
אבל תכלס, היום הכי כיף בשבוע הוא היום שאתם מגיעים לכאן, מביאים איתכם רעיונות חדשים, סקיצות וחברים ורואים איך אתם צומחים ומתפתחים משבוע לשבוע. אז יש לי רק בקשה אחת קטנה – מה אכפת לכם להרים את הראש כשאתם נכנסים, לזרוק איזה היי נחמד, סתם ככה.