הם קראו לו "המפקד הסמל אבנר". הם העריצו את "המפקד הסמל".
המפקד אבנר היה שם נרדף לכל שירותם הצבאי מהיום הראשון שלהם בצבא עד היום ההוא, האכזר, הנוראי, יום אחרי שיצאו לחופשת שחרור.
הם התגייסו בשלהי חודש יולי 2010. חבורה של צעירים, מורעלים על הצבא אשר רצו להתנדב ליחידה מובחרת. לשרת במקום הכי טוב עם האנשים הכי טובים – מבחינתם. הם הגיעו למגלן.
ביום הראשון לטירונות בבסיס הצנחנים הם פגשו אותו. את המפקד הסמל. את אבנר. משהו בסמל אשר עמד מולם הרעיד אצלם את אמות הסיפים. הדיבור שלו, החיוך המסתתר, תזוזת הגוף, המבט, הפקודות, הטפיחה, הקריצה … היה בו קסם שיש רק למפקד. רק לאבנר. הם התמכרו לו. ביצעו את פקודותיו, רצו אחריו, רצו איתו, התאמנו איתו, הקשיבו למילותיו, צחקו מבדיחותיו. הם העריצו את המפקד. הם רצו לדמות לו.
הטירונות הסתיימה והם עלו כצוות יחד עם המפקד הסמל ליחידה במסע ארוך ובל יישכח – לתחילת המסלול. המפקד אבנר לא המשיך איתם את המסלול אבל נשאר איתם בלב ופגש בהם בכל הזדמנות. הם שמרו איתו על קשר אמיץ. פגשו אותו ברחבי היחידה, התקשרו אליו סתם כדי להתייעץ, סתם כדי לדבר, סתם כדי לשתף. בסופי שבוע, כשיצאו שבת תמיד נפגשו עם המפקד אבנר. הוא אחד מהם. חלק מהצוות שלהם.
המסלול הסתיים במסע מיוחד אל עבר צלע ההר – המפקד אבנר חיכה להם שם למעלה, כשהוא כבר לא על מדים אלא חייל משוחרר. דמעות בעיניו שעה שהוא רואה את חייליו מקבלים את הסיכה, צועקים וצוחקים מאושר, גאים בטירוף – והוא איתם. מרגיש יחד איתם את הגאווה של סוף מסלול. הם רקדו איתו ונשאו אותו על כתפיהם – את המפקד הנערץ.
הם חזרו ליחידה כלוחמים וחלקם החליטו שהם רוצים להמשיך את רוח המפקד. להיות כמו אבנר. הם פנו לשרשרת הפיקוד… וכמפקדים צעירים דיברו כמוהו, נתנו לחייליהם פקודות כמוהו, זזו כמוהו, סיפרו בדיחות בדיוק כמו שאבנר סיפר וביקשו להיות נערצים – בדיוק כמוהו. בסופי שבוע כשחזרו הביתה היו מיד מתקשרים אליו "אחי" הם אמרו לו, "שומע מה היה…" מספרים לו, חולקים איתו את החוויות, מתייעצים – כי אבנר תמיד יודע לתת עצה.
הם התחילו להריח את השחרור. אבנר איתם. גאה בהם כ"כ. הם קובעים להיפגש, 3 ימים לפני שהם יוצאים לחופשת השחרור. שם, בבר – הם יושבים איתו, צוחקים מבדיחותיו, שומעים על תוכניותיו ללמודים, שם הוא מספר על יום הולדת שהוא מתכנן בעוד מספר ימים לאביו, הם יונקים את מבטו. הערב מסתיים והם נפרדים ממנו לשלום. הוא שם את הקסדה על ראשו ועולה על האופנוע. "סע בזהירות" הם צועקים לו והוא מחייך אליהם ואומר "אתם לא סומכים עלי?" הם סומכים. מאוד סומכים. זה המפקד הסמל אבנר. יומיים לאחר מכן הם יוצאים לחופשת השחרור המיוחלת. אבנר מברך אותם בשיחת טלפון עליזה. הוא מאושר.
למחרת היום, המפקד אבנר נפגע בתאונת דרכים.
הם מקבלים את הבשורה שהוא נפגע קשה בתאונה, פגיעת ראש. הם מתכנסים ביחד, מסרבים להאמין. חלקם מתפללים. חלקם מזילים דמעה. גברים חסונים שעברו 3 שנים כה קשות במהלך שירותם הצבאי לא מאמינים איך ימשיכו הלאה. בלי אבנר. מנסים לתת תקווה, לא מאבדים את האמונה, אבל…
אבנר מת מפצעיו.
מפקד הצוות מזמין את כולם באותו הערב אליו הביתה לשיחה. חיילים שזה עתה יצאו לחופשת שחרור הכי שמחה שיש, מתכנסים ובוכים. מדברים. מספרים, פתאום צוחקים מהבדיחות שאבנר היה מספר. הם נאחזים אחד בשני ושואלים, איך זה ייתכן? איך ממשיכים מכאן בלעדיו ?
הוא היה בן 24 במותו. בחור יפה תואר, מלח הארץ אשר קסמו ורוחו ימשיכו ללוות אותם. את הצוות של אבנר לכל חייהם.
יהי זכרו ברוך.