בעקבות הפוסט שהצליח לחולל מהומה מאת הדודה.
ואחרי יום מורט מיוזע ובעיקר נטול אנרגיות ומצב רוח שהסתיים בשיחה ערה עם שני הבנים והאבא שלהם סביב התוכן אותו הם צורכים בטלוויזיה, אני מלאת מחשבות שעפות בראש שלי כפיסות נייר עיתון ברוח סתיו.
אני חושבת על ההורים שאנחנו, האימהות שאנחנו. על העומסים המוטלים על אנשים בימים האלה.
עומסים שלכאורה בחרנו בהם, כמו בניית תא משפחתי זוגיות קרובה כזו שגדלה איתנו לאורך השנים. והורות מושקעת וערה. טיפוח קריירה לצד התפתחות אישית, כושר ומראה מטופח. חיי חברה ותזונה מאוזנת. מערכת יחסים טובה או לפחות תקינה עם המשפחה הרחבה. .
אני אומרת לכאורה כי חלק מהרשימה אכן בחרנו, גם אם "מה שמקובל" היה חלק מהסיבה עדיין נעשתה כאן בחירה "לשחות עם הזרם". אולם חלק מן הדברים הם הכרח שהוא חלק מהמציאות הקיומית כמו לצאת לעבוד, לדחוף מעלה כדי להתקדם ולהרוויח יותר.
כי כמעט כל בית זקוק לשתי משכורות היום, בכמעט כל בית שתי המשכורות אינן מספיקות. גם אנשים בגיל מופלג כשלנו נזקקים לעזרת ההורים אחת לכמה זמן…
איזה חלק מהיום יום אני חיה כמו שאני רוצה לחיות? כמו שאני מאמינה שאני צריכה לחיות? ובאיזה חלק אני פשוט רצה דרך היום כדי לסמן וי על כל המטלות שחייבות להעשות וגם על המטרות שהצבתי לעצמי.
מה הדבר הראשון עליו אני מוותרת כשהלו"ז הופך לצפוף ונגמר הזמן? אני חוששת שהתשובה על כך תהייה על האיכות.
אני מוותרת על תשומת הלב האמיתית שאני מקדישה לדברים. לצערי גם כאלה שביני לביני אני מתייגת כ"יהרג ובל יעבור" וכך אני מוצאת את עצמי פעמים רבות בסופו של יום נעצבת על דבר כזה או אחר שעבר לי מעל הראש בטיסה, שאפשרתי לו לחמוק. שאפשרתי בכלל שיתרחש.
אני עסוקה המון בהורות שלי. בעיני היא התפקיד הגדול והמשמעותי ביותר בחיי, מבחירה. באתי אליו אחרי שכל ילדותי ונעורי חיכיתי להיות כבר אמא לילדים שלי. התחלתי צעירה וגדלתי יחד איתם, כמו כל אמא אחרת. באתי עם אג'נדה שבחלוף השנים התגלתה כקו מנחה יותר ממשהו שניתן ליישם אותו. עיקרו: כבוד ואהבה.
בחרתי שיהיו לי ארבעה ילדים . בחרתי ללדת ילדים ללא ביטחון כלכלי. וללא רשת של עזרה משפחתית. מלבד אמא של הקירח אנחנו נטולי קרובי משפחה ונטולי ממון לקנות עזרה. בנוסף בחרתי לגדל אותם לצד עוד 13 ילדים שלמרות שהם אינם ילדי הביולוגיים ואני "עובדת" בלגדל אותם בכל זאת אני מחויבת כלפיהם קודם כל ברמה הפיזית וכמובן גם ברמה הרגשית.
אני מנסה להעניק להם לכל הארבעה יחד ולכל אחת ואחד מהם בנפרד חוויה של בטחון, נוכחות אהבה וכבוד.
זה ממש לא פשוט, או במילים אחרות, לעיתים זה קשה עד בלתי נסבל. הלולינות מורידה מהאיכות. דאגות כלכליות גם כן. עומס של עיניינים ומחויבויות גם.
להיות בת יחידה לאמא בודדה וחולה זו מעמסה גדולה. אני אומרת את זה בעצב. כי אני מצטערת שאני מרגישה כך ואני יודעת שגם היא יודעת שאני מרגישה ככה. אמא שלי זקוקה לעזרה רבה ואני לא מצליחה לסייע לה כפי שהייתי רוצה. אינני יכולה להתפנות לכך. אינני יכולה לקנות גם לה את העזרה שהיא זקוקה לה . ובמקרה שלה אני ממש לא יכולה להתלונן על המדינה שמפקירה את קשישיה ראשית כי טרם מלאו לה 66, ושנית משום שהיא מקבלת את כל הסיוע שהמדינה יכולה לתת. (כמובן ש"כל מה שהמדינה יכולה לתת " הוא עלבון לתושביה משלמי המיסים אבל לזה נניח כרגע) זו רק עוד דאגה על הרצף העמוס ממילא.
פעם שמעתי הרצאה בבית הספר של הבנים, בית ספר אנתרופוסופי שממוקם בלב הצפון השבע של תל אביב בואכה רמת השרון, אותה מרצה המליצה שלא להשליך את הטלוויזיה מהחלון לפני שאנחנו, ההורים משוכנעים שיש לנו משהו טוב יותר להציע…
יש לי מניפסט שלם שאני מתה לשחרר כאן על תכנים ותוכניות טלוויזיה אבל אני מתאפקת. ולא, אף זכיין לא משלם לי שאשתוק למרות שאולי עוד רגע יצוץ איזה טלאנט זחוח וינחה ריאלטי מבאיש חדש "לשתוק למיליון".
קרי, אני יכולה להתעצבן עד מחר על כמות או טיב התוכניות שילדי צופים בהן במהלך החופש הגדול אבל הזמן הזה נותן לי את האפשרות לעשות עוד כמה דברים. אם אני מבקשת מהם לכבות זה התפקיד שלי להיות שם, לא בהכרח לספק להם תעסוקה, אבל להיות שם איתם, נוכחת. לא להשתיק אותם כל רגע כי אני בטלפון ולא להתרגז כשהם מתקוטטים ומקניטים זה או רעהו. לא להתעצבן כשהם רעבים ולפסוק שהם משועממים וגם על זה להתעצבן. ואז להרגיש שהם לא רואים אותי במאבקי הקטן היומי להספיק הכל וגם להכנס בסופו של דבר לנישת ה"אם הטובה דיה".
והכל סובב וסובב וחוזר לאותה נקודה: איך אני חיה את חיי. והאם בסופו של יום אני באמת עוסקת ונוגעת במה שחשוב בעיני? האם זו פנטזיה לחיות כך את החיים?
הנטיה הזו שלנו, סליחה שלי, לשפוט את מה שקורה בחוץ, את התרבות שקורסת את ערכי המוסר שנשחקים, את הזילזול שנראה כאילו מגיע לכל פינה היא נטיה אנושית אבל ממש לא מביאה תועלת.
אינני יודעת אם חרם צרכנות או התנתקות מהכבלים, הפגנות בכיכר או סטטוסים זועמים. גינוי הוקעה וניקוי אורוות יסודי, מהראש ומטה יביאו את השינוי.
אני חושבת שאולי אני צריכה לעשות חושבים ביני לביני ולהחליט היכן עובר הקו האדום שלי. מה ראוי בעיני ומה לא. מה ערכי ומה לא וכך הלאה. וכנראה שגם איכות היא החלטה והיא כן קשורה לכמות של זמן נטול הסחות דעת. בחירה בזמן שכזה.
אני חושבת שאולי מעת לעת כולנו צרכים לאפס את שעון הטרפת, לרדת מגלגל המכרסמים הזה שאנחנו רצים בו לנער ממפת חיינו שאריות של מה שהיה ולערוך מחדש את השולחן. כפי שהיינו רוצים שיהיה כשנבוא הביתה עייפים מהמירוץ בפעם הבאה.
( גילוי נאות. כמעט והשתתפנו ב"אקסטרים מייקאובר" תודה, למי שזה לא יהיה ששמר עלינו מעצמינו. ועוד אחד. כן בחרנו להצטלם לסידרה שטרם שודרה בה התאפשר לנו באופן תרבותי, שאינו נושא שום פרס, להגיד משהו על תפיסת העולם שלנו. להבהיר שאינני נגד מוחלט כמעט נגד שומדבר אני בעד מינונים וכבוד)