תערוכת הבוגרים היא אירוע שנתי אשר עבור האמנים זו הזדמנות ראשונה לחשוף ולהיחשף בפני הקהל הרחב ובפני שדה האמנות הישראלי והקהילה המקצועית מחוץ לאקדמיה. עבור הקהילה, ביקור בתערוכה מאפשר הצצה אל סביבת האמנות והתרבות המתהווה, אל תחומי העיסוק הבוערים עכשיו ואל אלה, שילוו אותנו שנים הבאות.
תערוכה זו מהווה ציון של סיום פרק הלמידה הסדורה ותחילתה של התמודדות עצמאית בשדה האמנות; פסגה פומבית של תהליך אינטנסיבי בן ארבע שנים בשני קטבים: העמקה, חיפוש, פיתוח וגילוי עצמיים, ובו בזמן מפגש, ביקורת, לימוד ושכלול השפה. על כן, תערוכת הבוגרים היא למעשה יצור כלאיים ייחודי: תערוכת קבוצתית גדולה ובו בזמן מקבץ של תערוכות יחיד, בהן מוצגים עבודות ופרויקטים אישיים במדיה דיגיטלית, סאונד, ציור, פיסול, צילום ווידאו.
אחד המאפיינים הבולטים של התערוכה השנה, הוא הנטייה של רבים מהסטודנטים לפעול בחופשיות מחוץ להגדרות המדיומליות. רבות מהעבודות עוסקות בזהות מינית ומגדרית בתוך התא המשפחתי, והן בוחנות מחדש את המבנה המשפחתי והקהילתי בהקשרים חדשים ומרתקים של צנזורה, היררכיות, ויחסים. רבות מהעבודות עוסקות בתרבות הלאומית בישראל דרך פירוק והגדרה מחדש של טקסט, מילה, אות, וסאונד. עבודות אחרות עוסקות במצבי תודעה הנובעים מהתנסות פיסית בחומרים, ביניהם תהליכי התגבשות ופירוק של גוף האדם, ושל חומרי החיים.
ריבוי הזירות משקף את סדר יומה של המדרשה. הפקולטה לאמנויות היא מקום המקדש את הרגישות, הקשב והערבות, וכן את החופש התרבותי, הקושרים אנשים מרקעים ומגזרים שונים, שיש להם עניין משותף אמיתי ביצירה אמנותית.
נעילה: יום רביעי 31.7.2019
קצת על האמנים ועל יצירותיהם:
בנימין הסנוט – חיי צומח דומם
נקודת המוצא של התערוכה היא חיצונית לעולם האומנות. אני מתעסק בעבודתי בתחומים שונים כגון עולם החיי והצומח וגם בתחום חקר כדור הארץ. אין אומר הדבר שאני מתייחס לטבע בצורה מדעית חוקרת, אלא מנסה להשתמש בחוקיות שנמצאת בטבע וליישם אותה בפסלים לפי כללי אסתטיקה אישיים שלי. העבודות ברובן מייצגות אלמנטים מתרבות הפנאי העכשווית אשר יש להם זיקה לתרבויות קדומות ומנהגים שבטיים. באופן העבודה שלי אני משתמש הרבה בחומרים "טבעיים" כמו חימר, עץ וחול. את העץ אני מעביר בתהליך של עיבוד נרחב, ממצבו כצומח עד לרמת הכנת לבידים ואיבוד הזהות הראשונית שלו. את אותו התהליך אני מיישם גם בעבודות החימר. היצירות כביכול שימושיות ויש בהן תועלת לאדם, אך המרת החומרים והטרנספורמציה הצורנית הופכת אותן לחסרות שימוש ומכשילות את הפעולה אותן הן אמורות לבצע
פטריש
פטריש היא דמות דראג של האמן; האמן יצר לעצמו בית בתערוכה, פטריש היא האוצרת שאוספת רהיטים מהבית בו גדל האמן. לרהיטים יש היסטוריה, חלקם הוברחו לארץ כשמשפחתי היגרה מאירופה , עם קום המדינה. הוריו של האמן יצרו חלק מהעבודות עבור התערוכה.
פטריש היא נסיכה אשר הגיעה לארץ מהממלכה הפולנית-הונגרית, אלטר-אגו לאמו של האמן, דרכה הוא עוסק במשחקי ה'למי יש יותר גדול'. פטריש היא אספנית פוחלצים שלובשת מנומר מדיי והיא כל כך שעירה שכבר לא ברור מה שיער, מה פרווה ומה צמר. בתערוכה היא בוחנת את מרכיבי הזהות המגדריים תוך התייחסות למיתוסים גבריים ולהשלכותיהם על יחסי הכוחות בתא המשפחתי. עבודותיה של פטריש מדברות על זהות נזילה, על התבגרות מינית של זכר הומו שנולד לבית הטרו-נורמטיבי בחברה מיזוגינית, על החיבור לבית ולאימא שעוסקת במלאכות שנתפשות כנשיות.
פטריש נוצרה מתוך רצון לדבר על דברים שאינם מדוברים, להיות פוליטית אבל גם לשמור על זהות האמן בסוד – עם מסכה, ככוח ביקורתי שבוחן את חופש הביטוי, כרעיון.
דניאל לוי – Crossing The Nile
תערוכת הגמר הינה מייצב טכנולוגי-פיסולי הכולל עבודות פיסול, אקווריום עם גל בלתי-נראה, יצורים יצוקים ומערכת הנשמה והקרנה. ככלל, העבודות מושפעות מהתרבות המצרית הקדומה ומנסות לחקור את אפשרות היישום וההדגמה של אמצעי ייצור ופעולה מודרניים למיתוסים קדומים של מעבר בין עולמות, חניטה ותחייה.
על האמן – בן 57, תואר ראשון במדעי החיים ושני במדעי הסביבה, לשעבר יועץ סביבה וטכנולוגיה עסק בפרוייקטים פרטיים ולאומיים של חקירת זיהום וטיפול במים ואוויר.
מור מרכוס
גוף עבודות המורכב מעבודות ומחשבות שהתגבשו לכדי תערוכה. בתערוכה אובייקטים קטנים שיצרתי, על ידי חיבור של שניים או שלושה אלמנטים, שכביכול מנוגדים זה לזה. התבוננות בעולם, משיכה לפרטים שבו ורצון "לסרוק" אותם, להצביע עליהם, לסמן אותם ולהתענג עליהם. החיבורים הם פעולות עדינות-אלימות, שיש בהן משיכה לדבר עצמו, וגם אירוניה וייאוש. השתמשתי בחומרים ובחפצים שבחרתי בקפידה, כאשר העסיקו אותי שאלות של טעם, אסתטיקה וצבעוניות. אסתטיקה "זולה", ישנה.
סיקרנו אותי דימויים סוריאליסטיים שיש בהם מוזרות או הזיה, כמו: עין, ירח, אצבע, עיגולים וצורות אורגניות.
חלק מהאובייקטים נמצאים פיזית בתערוכה, וחלקם מצולמים. מבחינתי, הצילום אפשר לי התקרבות והגדלה של האובייקטים הקטנים, ומעין הנכחה או קביעה של האובייקט בתוך מסורת מסוימת, של איקונה. אני רואה את העבודות כנמצאות על ציר של טמפרמנט.
העבודות נוצרו מתוך מקום אישי, של מחשבות על דרך העבודה שלי, על השלב שאני נמצאת בו ועל הרצון להיות חלק ממשהו.
חן נוכר
הכל החל מחלום שחלמתי בגיל 6 לאחר צפייה בסרט הקולנוע "רוח רפאים" (1991)
בכיכובו של השחקן פטריק סוויזי. הסצנה הסופית בה דמותו של סוויזי עולה השמימה מופיעה בחלומי בלופ. חלום זה היה נקודת מפנה בחיי ורגע חשוב בעיצוב אישיותי – משיכה לעולם של אמנות ,עולם של אבק כוכבים, עולם של יופי והבנה ברורה של זהותי המינית.
קצת על עצמי: חן נוכר, בן 35, בוגר בית הספר הגבוה למשחק "בית צבי", במהלך השנים האחרונות העשייה לי התמקדה במשחק. אני מוצא שהעיסוק באמנות פלסטית הוא קשר ישיר לעולם המשחק שהוא בלתי נפרד מהעשייה שלי. שילוב שני העולמות מלמד אותי דברים חדשים על עצמי ועל העולם סביבי ובעיקר גורם לי לקחת אחריות מלאה על הדברים שאני יוצר , בניגוד לעבר שהרגשתי שאין לי שום אחריות ביצירה שבה אני לוקח חלק.
למא ותד
בדרך כלל, רצח נשים קורה בכל מקום בעולם, וכל כמה חודשים, אנו שומעים על אישה הנרצחת על ידי גבר. לאחרונה זה קרה בכפר שלי מה שגרם לי שוק גדול וטלטל אותי. בתקופה האחרונה מספר הנשים הנרצחות במגזר הערבי עלה מאוד עד כדי כך שכל כמה שבועות אנחנו שומעים על עוד אישה הנרצחת על ידי גבר. זה התחיל להכעיס אותי וגרם לי לשנוא גברים מסוג זה ולשנוא את הדעה שנשים הן מין חלש וצריכות להיות רק תחת פיקודו של הגבר! מכאן עלה בדעתי שאני צריכה לעשות משהוא בשביל הנשים האלה "החזקות" בעיניי, שעכשיו הן נמצאות במקום יותר טוב מהמקום האכזרי שאנחנו חיים בו! בציורים שלי, אני מציגה את הדעה שלי על הנשים "החזקות" באמצעות חיזוק העיניים שלהן.
בנוסף, בתערוכה שלי, אני מציגה את הגבר הרוצח כדמות מפחידה בלי להראות את הפנים שלו ואת העיניים "החזקות" של האישה הנרצחת. בחרתי בשלושה אירועים מבין 14 של רצח נשים ערביות שקרו בסוף שנת 2018. אחד מהם לאישה מהכפר שלי ושמה סוזאן ותד, שנרצחה על ידי בעלה וקבר אותה בחורש. השני לבחורה מהעיר שליד הכפר שלי, באקה אלגרביה, איה מסארווה, שנרצחה על ידי גבר באוסטרליה והציור האחרון לבחורה שקוראים לה יארא איוב שנרצחה על ידי מתבגר בן 17.5 שעבד במאפייה.
ג'אנה שוהאנה – אור השמש , ضوء الشمس
להיכנס לעולם קסום , האהבה היא הדבר העיקרי שם , 40 חוק שבאמצעותם מושג האהבה משתנה בתוכננו , איש סופי רוחני בשם שמס תבריזי שהאהבה היא הדבר העיקרי בחייו , יוצא למסע לחפש את האל ובדרכו פוגש נפשות שונות , ובכל מקרה שהיה קורה לו או מולו היה אומר אחד החוקים עד שהמסע שלו נגמר במציאת ג'לאל דין אלרומי שבזכות שמס הוא הפך משיך' במסגד למושרר אהבה .
לשמחתי הספר הראשון שיצא לי לקרוא זה ספר בשם חוקי האהבה הארבעים לסופרת תורכית בשם אליף שפאק, שמספרת שם את סיפורם של שמס תבריזי וג'לאל אלדין אלרומי , ומשם משהו בתוכי השתנה, התחלתי להתעמק במשפטי הסופים כגון שמס ,ג'לאל דין ו החלאז' , וזה גרם לי להתעניין גם בכל מיני דפוסים אסלאמיים.
לתערוכה שלי קראתי אור השמש , שמוצג שילובי תבניות שחוזרות של עצמן ומשפטים שבחרתי ממבחר ענק.
דניאל קורן – מבט פנימה
כבת להורים גרושים, חוויתי בתור ילדה קטנה שינוי גדול מאוד בתא המשפחתי. כמעט מיד אחרי הגירושים, אמא שלי נכנסה למערכת יחסים עם אישה, וקצת אחריה אבא שלי התחתן בשנית לאישה אחרת. הרצון לחזור לתמימות, הפשטות שהייתה פעם, הפכה אותי לאדם נוסטלגי, או שאולי זה תמיד היה בי.
"הנוסטלגיה" מלווה אותי בעת היצירה, דרך בחירת האובייקטים המצולמים, אופן התאורה וברישומים. אני מוצאת כמעט את כל העצמים שאני מצלמת בשוטטות בחוץ. המבט שלי נודד מטה, בוחן את המיקרוקוסמוס שליד כפות הרגליים שלי. הקשר בין הנפש לגוף אל החוץ מעלה בי תהיות רבות ודרך היצירה אני מנסה ללמוד עוד על קשר זה. אני בוחנת באמצעות הצילום את הניואנסים של מה הופך דבר דומם לחי, מגלה בפריטים שנחשבים כ"לא חשובים" את הזיכרון הטמון בהם שמחייה אותם, באמצעות המחשבה עליהם והחוויה שלנו מהם. הליבידו ליצור, האהבה לתחום האומנות והרצון לבטא את העצמי העמוק שלי שלא במילים- הם המניעים העיקריים שלי ליצירה שלי.
אלאא היתם
בתערוכה עבודות רקמה בעקבות קריקטורות של האמן הפלסטיני נאג'י אלעלי שצייר ועסק בביקורת ישראל, פלסטינים ושליטים ערבים. במקביל עבודת רקמה של הפורטרט של סבתא שלי. סבתי מסיפור אישי כואב שלה שהן מזכירות לה התנגדה ורבה איתי על זה שצריך לזרוק את העבודות לא רצתה לראות ולהתייחס אליהן, אבל אני החלטתי לרקום אותן ולנסות לחזור על המסר שרצה להעביר.
בתערוכה נר גדול של האות "ض" שזה מסמל לשפה ערבית , אני מרגישה שעם הזמן היא הולכת ונמחקת , שפת האם שלי שכל הזמן סבתא ואמא דאגו להעשיר את האוצר מילים שלי שכל הזמן דאגו שיהיה לי ספר לקריאה ביד ורצו כמה שיותר לתת להרגיש כמה השפה חשובה , שפה ערבית היא גם חלק גדול מהזהות שלי כערביה במדינה , ומתוך ההרגשה הזו הגיע הרעיון של נר שבו האות נמסה והשפה נמחקת עם הזמן אבל אני אוספת את החלקים אוספת כמה שאני יכולה, מנסה לשמור ובגלל זה שמתי את הקערה הגדולה מתחת לאות שמטפטפת, לנסות לאסוף את הכל מחדש. זו הקערה שסבתי הייתה משתמשת בה לחיתוך ירקות בארוחות המשפחתיות
עבודת הוידיאו " התקווה " באה מסיפור אישי כשהייתי בתזמורת סימפונית והייתי צריכה לנגן אותה עם הקבוצה בתחילת הקונצרטים , ההורים שלי היו צריכים לקום ולעמוד עם הקהל ולכבד את השיר שלא מדבר אלי , להפך הוא מדבר עלי ונגדי , עד שהחלטתי לעזוב את התזמורת ולוותר על להיות חלק מקבוצה מכובדת שכל הזמן רציתי להיות שם , ומפה יצאה עבודת הוידאו שאני מנגנת את התקווה בכינור שלא מכוון .
אתי אלקובי
הטבע הוא תמיד יפה וגם מגעיל. ואותו מתח בין היפה לגרוטסקי מוביל אותי ליצירה צילומית שמתקיימת בסטודיו ומבקשת לבחון מושגים כמו זמן, מקום, דימוי נשי, מיניות, פוריות וגוף. שכן גם האנשים היפים ביותר מדממים, מפרישים זיעה ופולטים שאריות מזון. בעבודותיי אני מבקשת להנכיח את הגוף באמצעות שימוש בפירות או אובייקטים שממד הזמן משפיע עליהם. אותם אובייקטים מבקשים לבחון את הגבול בין הפורה לאותו רגע שמעורר בנו אימה, מגעיל אותנו ומצמרר את גופנו. הפיזיות, המיניות, הפיסוליות הן חלק מהעבודות והם רוצים להביע עולם רגשי ולגעת במקומות אישיים כואבים שמבקשים לומר, לשתף. אני לא מצלמת דברים יפים כאילו מטרתם להפוך למחווה פרסומית. אני מצלמת ממקום של קרבה אל הגוף הנשי עם עקשנות שאינה מתפשרת להראות את הדברים כפי שהם מתוך חתירה אידאלית של שלמות בתהליך העבודה שלי. אני רוצה לקחת את האידאליים הקונבנציונליים של יופי ומין ולגרום לכם לחשוב אותם מחדש.
ביאן בשארה – "בין העבר להווה"
בעידן בו אנו חיים הטכנולוגיה הולכת ומתחזקת בקצב מואץ העולה על הדעת, בו הטכנולוגיה הפכה לכלי רב עוצמה המשתלבת בכל אחד מתחומי חיינו עד כדי כך שחיינו תלויים בה. המצאת הטלוויזיה, המחשבים, הטלפונים החכמים, הרשתות החברתיות והשימוש באפליקציות הצ'אט … תפסו את מקומם של אלה שהוצעו לנו בעבר ומשנים לחלוטין את התנהלותנו, כפי שאנו רגילים לה. טכנולוגיה זו שנכנסה לבתים שלנו השפיעו רבות על המשפחה ופגעו בה באופן משמעותי מבחינה חברתית ורגשית והפכו אתנו ואת ילדינו למנותקים רגשית, שלפעמים יושבים ביחד מול הטלוויזיה אך כל אחד עסוק בעצמו, בנייד שלו, מוקפים בגירויים – יושבים פיזית אך מנותקים מנטאלית לא מסוגלים להיות אמפאתיים וחברתיים כלפי אחרים בשונה מהעבר כאשר הילדים בני השכונה היו משחקים ביחד או המשפחה שהייתה יושבת סביב השולחן או בחדר האורחים משוחחים אחד את השני, דנים בנושאים השונים ומספרים על החוויות שעברו עליהם. אין ספק שהזמן עשה את שלו אך החוכמה לשמור על איזונים וגבולות.
ליאור נורדהיימר
בשנים האחרונות אני יוצרת דימויים שקשורים באורגניות, מוות, שינוי, ומשלבת אותם עם הומור ומשחקיות. מעניין אותי אלמנטים של "גליץ'", כלומר הפרעות בסדר התרבותי, וחיבור בין עבר ועתיד שנגועים כמה שפחות על ידי התרבות האנושית.היצירה שלי משלבת מדיומים שונים, אני משתמשת ביצירות קודמות שלי המתייחסות לסוגים שונים של דפוסים אורגניים ולתהליכים הקורים בטבע, ומעבירה אותן דרך "פילטר" דיגיטלי.
ענבל כהן חמו- טרנסטאר
בשנתיים האחרונות אני עוברת תהליך גופני ונפשי עם בני סטאר, שנולד בגוף נקבי לפני 18 שנה. ההבנה שאינו מרגיש בנוח עם גופו עלתה והתחדדה מאז החלה ההתבגרות המינית שהפכה את גופו לאובייקט זר ומנוכר עבורו. לפני כשנה החל סטאר בתהליך שינוי לנראות זכרית, על ידי נטילת הורמונים וניתוח חזה. למרות שמצא בית לתחושותיו במגדר ג'נדרקוויר, שאלת ההופעה החיצונית ממשיכה להעסיק אותו, יחד עם המתח בין הנשיות לגבריות.
אני מלווה את סטאר בתהליך, על האתגרים שבו. שינוי הקול, החזה, שער הגוף הצומח, מטלטלים את התפיסה הבינארית הזכרית-נקבית לה אנחנו מורגלים. בתוך המציאות היומיומית השאלות המגדריות תופסות מרחב. מה הערך בהנגדת הגבריות והנשיות כמהויות שונות ומשלימות? מה קורה כאשר מישהו אינו גבר ואינו אישה? אני חוקרת כיצד מהדהדות השאלות דרך גופי.
התחלתי בעבודה לאחר הניתוח שסטאר עבר. בחרתי בהתבוננות לא דוקומנטרית, מהלך משותף לשנינו שבו העולם היצירתי של סטאר, שפיתח טכניקה משלו לבצוע יציקות בדבק פלסטי, פוגשת את האמנות שלי. העבודה כוללת כ-40 פריטים, בהם צילומים של סטאר שרובם נעשו בבית, צילומים של עבודות של סטאר, צילומים של אובייקטים שאני יצרתי ודימויים ואובייקטים המבוססים על דימויים שמצאתי ברשת ויוצרים יחדיו מארג רב ממדי של התבוננויות ומשמעויות.
רוני אגסי
במהלך לימודי במדרשה עסקתי רבות בדימויים נשיים, אשר לא פעם קשורים בדימוי שלי ובקיבוץ בו גדלתי. הרבה מעבודותיי התחילו ממחשבה על הגוף שלי- על המימדים שלו ביחס לעולם, על החיבור שלו לחפצים או על הפיכתו לחפץ ממשי. מתוך כך מצאתי שהעיסוק שלי לא מסתכם רק בגוף אלא בסביבה שלו, הבית לרוב.
האינסלטיישן אותו אני מציגה, עוסק בעיניי בחיבורים האלה, מצד אחד מתוך מקום אישי שלי- הקיבוץ בו גדלתי, בית הורי והגוף שלי, אך מצד שני עבודה זו עוסקת גם במחשבה על שייכות למקום או שייכות של מקום לאדם, מרחב פרטי מול מרחב ציבורי ונשיות. השיח הציבורי בישראל סביב נושאים אלו בוער והאוהל האדום הוא תוצר של מצב פוליטי-חברתי מבחינתי. הוא נוצר מתוך מחשבה על מחאת הנשים שהתרחשה בדצמבר האחרון בתל אביב. את האוהל הראשון הצבתי בשדרות רוטשילד במהלך המחאה. הכנסת האוהל לגלריה אפשרה לי לחשוב על האוהל כעל פסל שמשלב את המחאה בתוך עולמי האישי.
מור פלד
התערוכה מורכבת ממייצבים של וידאו, סאונד ופיסול אשר יהיו פזורים בחלל התצוגה בצורה של סצנות. חלק מהסצנות מייצרות מערכת יחסים בין שני פסלים כך לדוגמא בעבודה
Wonder Woman ישנם שני פסלים כאשר פסל אחד מכיל בתוכו את המקרן שמקרין מתוכו על פסל אחר. הפסלים עצמם – אחד ניראה כדמות אדם והשני הוא קרטון של טלוויזיה, יחד עם הסרט המוקרן שבו יש הכלאה של דמות אדם וחיה יוצרים מערכת יחסים מורכבת שגם מטרידה ובעלת הומור בו זמנית.
בעבודה Mother Robot הדמות המוקרנת עומדת ליד מיקרופון ריק אשר מזמין את הצופה לשיר קריוקי יחד עם הדמות. הקריוקי מוקרן על מסך ממול המיקרופון והדמות.
גם העבודה Please bark like a dog מבקשת מהצופה להצטרף עליה. בעבודה זו עומדת דמות אלגנטית שקטה אשר בחלק האחורי שלה ישנה בקשה מהצופה לנבוח כמו כלב. כאשר הצופה ינבח תוציא הדמות את הסאונד שלה.
שמואל מושקוביץ' – תופעת לוואי
שם התערוכה הוא נקודת המוצא שלי. מצב שמנסה להתייחס לכמה מרכיבים כדבר אחד אורגני. ניתן לומר שהמרכיבים המרכזים בעיניי הם : עבודה, אומנות ותערוכה. מרכיבים אלו יכולים להתקיים גם בנפרד וגם ביחד, כאשר בחלק מהמקרים החיבור מוצלח. צורה נוספת, בה תופעות הלוואי נוצרות, מתקיימת באופן הבנאלי שנוצר משינויים של מינונים בין המרכיבים. שינויים אלו מאלצים כל מרכיב להגיב בדרך אחרת על מנת שיוכלו להגיע למצע אחיד .
אופן הייצור שלי מתחקה אחר בדיקה או משחקיות של מינונים וכמויות. על מנת לבחון תוצאות, אני מעתיק פרקטיקות שלקוחות ממקומות יצרניים שאינם נמצאים באופן מובהק או בכלל בתוך תחום האומנות הפלסטית. בעיניי נקודת המוצא הזאת היא תופעת הלוואי.
כפסל אני יכול לבחון שוב את המציאות שלי ,את אופן הייצור ואת בדיקת המינונים, דבר המאפשר לי השתהות ויכולת לעבד, ביחד עם מתן מענה ותשובה למרכיבים מרכזים או משניים.
תופעת הלוואי היא תמיד שותף שקט המניע את תחילת תהליך היצירה שלי , דבר אשר גורר או לחילופין בורא דבר.
שיר נאמני
בעבודותיי הנושא שמעסיק אותי בעיקר זהו נושא "הפנים"- "חוץ" של האדם על התפר של בין "הנסתר"- ל"גלוי". את צילומיי צילמתי על חוף הים ובהם מתוארים גם דמות ומראה. כמו כן, הדמות המופיעה בצילומים הינה אחותי.
אני רואה את הים באופן המושווה לפנים האדם. רחשי הלב- רחשי הגלים.
האדם נושא עימו את רחשי ליבו- תחושות, רגשות. אשר לעיתים כלפי חוץ לא מביע או מראה את רגשותיו. כך גם הים נושא עימו את רחשי הגלים- שיכולים להיות שקטים ורגועים אך בד בבד גם סוערים, כמעין סערת רגשות אשר מתחוללת באדם. בנוסף לכך , המראה שתפקידה להראות את המציאות כפי שהיא נראית כלפי חוץ אך מציגה גם נקודת מבט פנימית לאדם המתבונן בה.
סשה וויט – טקסט על התערוכה
התערוכה עוסקת בזמן, במקום ובזיכרון.
האובייקטים המצולמים הם אובייקטים שחלקם הגיעו מקזחסטאן, המקום בו נולדתי, וחלקם כבר הופיעו בחיי בארץ. בתיעוד הכמעט קטלוגי הזה אני מנסה ליצור זכרונות, להציב אובייקטים שיש להם משמעות גדולה בשבילי לצד אובייקטים אחרים ובכך להקנות גם לאובייקט ה"רגיל" את אותה חשיבות, להפוך אותו לזיכרון. גם הצבת אובייקטים ישנים עם חדשים ומסורתיים עם גנריים נועדה כדי להקנות את אותן התכונות לכל האובייקטים ולהפוך אותם לאל-זמנים.
דבר דומה קורה עם הגלויות המוגדולות. הגלויות הן חלק קטן מגלויות שאספתי כבר בבגרותי משנות ה50-70 ועליהן הדפסות רשת של ציורים של אומנים קזחים.
השילוב של האובייקטים והנופים מייצר מקום חדש, לא קיים, חוויה שאף פעם לא קרתה ושקשה להגדירה מקום או זמן מדוייקים.
בדומה לזיכרון שתחילה נוצר ממקרה אמיתי ומשתנה כל פעם שחושבים עליו או מספרים אותו ובסופו של דבר הופך לדבר בפני עצמו, כך הצופה יכול להתבונן בתערוכה ולחוות את הזיכרון המעובד.
רואן ג'אברין
רואן ג'אברין מציבה בחלל עבודות פיסול העשויות ברובן מחומרים שלקוחים מעולם עבודות הבנייה: בטון, גבס, סיד ברזל ועוד. היא מבקשת להעלות שאלות של פירוק והרכבה בהקשר של קבלת החלטות בחייה האישיים וכן בהקשרים פוליטיים וחברתיים.
מונירה מנצור
מונירה מנצור מציגה מסע תת מודעי שחוצה בגבול הפרטיות שכל בן אדם יכול לעבור אותו באשמתו. היא יצרה מיצב רדי מיד ופיסול שמרמז על יחסים בין פנים לחוץ. העבודות פזורות בחלל תוך שהן שוזרות נרטיב ביקורתי עדין בין רפרנסים תרבותיים מקומיים בחברה הערבית, לבין התשוקה להצגתם כערכים לא רציונאליים שפורצים לפרופיל האישי האינדיבידואלי.
ההיפוך בין ההמסה שמחספסת משטח שקף חלק ושקוף, שמכתיבה צורת בועה פיסולית עם הצורות והטקסטים הכתוביות בכתב יד שחור על הצורות העגולות, לבין מנורה צבועה בשחור ומחורט עליה, מייצר יחד מיזוג פוסטיב ונגטיב.
מוריה
התערוכה צמחה מתוך מתנה שקיבלתי מאבי שחזר מביקור מולדת במרוקו. קיבלתי פסיפס מקורי של אמן מקומי והתחלתי לשחק עם האפשרות להטביע את אבני הפסיפס כחותמות. בהמשך התגלו אופציות נוספות למילוי או גילוי הצדדים הנסתרים שבדרך כלל פונים לקיר. שיא הניכוס של חומר וצורה קיימים לצורך אמירה אישית מתרחש באותיות הצצות מבין החרכים ומגלות את המילים מי בי- BeMe השלובות זו בזו.
ההחלטה להשאיר את העבודה לבנה ללא צבע התקבלה על מנת להפנות את צומת הלב לפרטים ולהדהוד שלהם את תחושת הנוכחות וההיעלמות. השורשים והמסגרות שלנו מהווים בסיס לזהות העצמית שלנו, ואנו יכולים להתאים ולמצוא אותנו בתוכם. בו בזמן השייכות לתמונה הגדולה עלולה ליצור תחושה של טשטוש האני, האישי, הפרטי.
העבודה חוקרת את הטווח השקט, העדין והשברירי בין השניים.
לפני כשנה עברתי משבר והרצונות להיעלם ולהיטמע ליוו אותי לאורך התהליך כולו ועד היום. בעבודות קודמות שלי שיוצגו לצד העבודה העכשווית הנ"ל הצבע זועק את מה שהעבודה הנוכחית לוחשת. בכך התבליט מהווה מפה של פני השטח שקדמו לו.
מרים מור היידמן
בתחילת דרכי כיוצרת היה לי רצון עז ליצור ולברוא עולם שיש בו שני כוחות, הכוח האין סופי, בריאה- החיים, מול הכוח המנוגד אליו – מוות, סוף, כאוס. בנוסף עסקתי לא מעט בצורניות, חושניות, פנים וחוץ וברוב העבודות נושאים אלו חזרו על עצמם. התחלתי לשרבט פרצופים וכל פרצוף סימל עבורי נשמה, רוח ודמות לא מוגדרת. הצורות והקווים היו בתולים ונולדו מתוך אינטואיציה מדויקת וחזקה שדרכה פעלתי.
בשנה האחרונה לקראת תערוכת הגמר החלטתי להעמיק את הידע שלי במדיה הדיגיטלית. יצרתי דימויים שעם הזמן הבנתי שהם מדויקים לי לתהליך העבודה ובפרט. העבודות התחברו מאוד לכל התהליך שלי במהלך השנים והיו עבורי מהודקות יותר.
התערוכה תעסוק בשאלת הקיום שלי בעולם, דרך פרוטרטים שעברו טרנספורמציה וההשטחה של הדימוי שבנוי משכבות בולט מאוד בעבודות אלו. הסרטונים שיופיעו בחלל הם חלק בלתי נפרד שנותן זרקור על נושא העובדות, כמו כן החזרתיות והשכבות של העבודות יוצרות את המתח בחלל. בחלל יהיו מגוון עבודות מכל המדיומים, הריבוי יבוא לידי ביטוי בכך שאהפוך קיר אחד לקיר טפטים שעליהם אתלה ציורים ועוד עבודות. התהליך שקורה בעצם בזמן העבודה יקרה גם בצורניות הויזואלית שאליה הצופה יחשף.
ב2017 הצגתי וידאו ארט, בויאנאלה בונציה, בתערוכה קבוצתית של אמני וידאו מכל העולם.
יעל חלפי
יש לי הרבה עניין בטבע. הטבע שאנו חיים בתוכו וטבע האדם. אולי אחד הדברים שאני מנסה לעשות זה לחבר בין שני הנתיבים האלה. לצאת לטיול בטבע הפראי והקדום שנמצא בתוך טבע האדם.
מעסיק אותי הנושא של שבריריות מול עוצמה, העוצמה שיש בשבריריות. אני מחפשת את המקומות בהם החומר נהיה עדין מאוד (דק/ פריך) ויחד עם זאת מלא בעוצמה/ בנוכחות. עולם הדימויים בו אני נעזרת מורכב מנופים מדבריים, קוי אופק, תנועתיות, צלילים, מוזיקה ושקט. האיכות של השקט היא מלווה מרכזי ביצירה שלי. מצד אחד יש לי תמיד שאיפה נסתרת ליצור שקט, אצל הצופה ובתוכי. ומצד שני, בתוך השקט יש את השאיפה להשמיע קונצרט שלם. ישנו פרדוקס בין עולם תוכן שלם המתנקז לתוך קו פשוט.
אני אוהבת חומר ואוהבת לעבוד עם הידיים. כשאני ניגשת לחומר נקודת המוצא שלי היא של גילוי וחקירה. זה סוג של אתגר בשבילי להצליח להפיק מחומר מוכר, חומר חדש. להשתמש בתכונות שלו ולעשות להם טוויסט שיביא אותם למקום חדש ולאיכויות חדשות.
סוהא אבו בכר
התערוכה שלי מדברת על הריסת בתים ערבים במדינה ישראל.
המעשה הזה נובע במקור מחדשות והידיעות שאני שומעת וקוראת ביום יום על הריסות, ומחוויה שחוויתי אותה בנושא הנ"ל מהריסת בית בכפר אני מתגוררת בו. חשוב לציין שאצבע האשמה שמופנית קלפי המדינה מופנה באותה מידה לרשויות במגזר הערבי וכולם שותפים בכישלון שסובל ממנו האזרח שנאלץ להתמודד עם המצב שנקלע אליו מחוסר האונים שלו.
בתערוכה הזו אני משדרת מטרה ומסר משמועתי לצופים דרך שיטת הרישום הדרמטית שעוטפת את הנושא, שזה לא מתבטא בהריסת הבניין או האלמנט שעשוי מבלוקים ובטונים, אלא הריסת חלומות של משפחות ושל זוגות שחלמו להקים בית ולחיות בו בשלווה ובנחת, הריסת אהבה ותקווה משותפת ובסוף זריקת אנשים לרחובות. בסוף הריסת בית הוא כמו מוות שנופל על בן אדם בטרם עת.
התערוכה מורכבת משלוש עבודות של רישומים על עץ מסוג MDF. כל עבודה בגודל 2.5*1.24 מטר. העבודות עשויות מרישום פחם על עץ בגוון שחור לבן, כל עבודה מחולקת לשלושה חלקים.
סארה כבהא – רפלקציה אישית
בעבודת אומנות לא צריך להציג את " עצמי " פשוט לעשות יותר מנקודת המבט , צריך להרגיש שאתה בתור אומן משוחרר לעבוד חופשי , מה שאתה רוצה זה קשור למה שאתה מאמין , אני בחרתי חומר זרוק , פשוט , רך , וקל , בחרתי חומר פצפץ שהוא כל כך קל להתעסק אתו והחומר הזה מלא חורים צריכות נתינה למלות אותם , חומרים שמיצרים דימויים בעצמם אני ממלא את החורים בצבע דרך זריקות , ממש דקים וכל כך קשה למלות גם את הזריקות , ואיך הצבע עובר מהזריקה לתוך החור ומקבל את הצורה שלו , איך כל חור עושה עבודה מעצמו, ואני מציירת או מייצגת דימויים דרך הציור בפצפץ, אני חושבת שקסם הפעולה הוא מינימלי. בהתחלה, זה לא היה ברור, ולפעמים ההבנה מתרחשת לאחר מכן. ובכל זאת, אפשר לשאול למה. למה זה "מרגש ומרגש" הייתי צריכה לעשות קצת אנליזה בעצמי, כדי לקבל הבהרות. זה עשוי להדגיש את מקום האינטואיציה בעבודה. האמן לא תמיד מבין מה הוא עשה. העובדה היא שזה קורה לי בפעולות אחרות, פחות תוקפניות. אני מוצאת את עצמי "מבין" דברים חדשים או דברים אחרים בעבודות שעשית, ולעתים לאחר זמן רב