אני כזו אשה שאוהבת להתקדם ולהמציא את עצמי מחדש בכל הזדמנות שמתאפשרת לי, רק שאני בלי לבדוק אחורה בשורשים ולפשפש אין מצב שאתקדם .וכאן בא הסיפור הבא שלי על איך ניצת ניצוץ הבמה אצלי לאחר שכבה ליותר מעשר שנים, ובזכותו המשכתי ליצור ולהיות על הבמה בשנתיים החולפות ובבאות בע"ה.
למשפחה שלנו יש משיכה לבמה ואצלי במבט לאחור זה התחיל בילדות (מה שאספר אני זוכרת בערך מגיל 8). אבא שלי עבד בבית אבות "מלבן" בראשון לציון ולמרות שהיה איש טכני בעיסוקו היומיומי, בחגים ובמסיבות תמיד דאג להופעות בפני הקשישים וכך מדי חג או ארוע משמעותי מצאנו את עצמנו אחיותיי ,אני וחברות טובות שלי מופיעות בהתנדבות בפני הקשישים.הופענו בהתעמלות קרקע,ריקוד ואפילו היינו "שחקניות אורחות" בקטעים שאבא היה מאלתר לכבודם.
אני מאמינה שירשתי את ה"ג'וק" הזה ממנו, ובגיל מבוגר יותר העשרתי את עצמי בקורסים כמו:דרמה יוצרת,תסריטאות ובימוי וכמו כן התפתחתי לכיוון יצירת פרויקטים ומייזמים חברתיים .למזלי הגדול אני גרה במושב כוכב מיכאל ובמושב יש קרקע מאד מזמנת לאנשים כמוני ומטבע הדברים שמאז ועד היום אני נמנית על חלק מהאנשים היצירתיים שתורמים למסיבות בר המיצווה ,חגים, לעיתון המקומי ובכלל.
תמיד ידעתי "שיש לי את זה"…
לימים נאלצתי להתרחק מהתחום ולדאוג לפרנסתי, עזבתי את הבית כלומר התגרשתי, והייתי מרוכזת אך ורק במחיה והתאוששות כלכלית. עבדתי ב-3 סוגי עבודה מפרנסת מבוקר עד ערב מס' שנים, והיום תודה לאל חלפו כבר 16 שנה ואפשר לומר שאני במקום אחר לחלוטין מכל הבחינות.
עמוק בפנים לא וויתרתי , ואת החסך האישי שלי בכל הקשור לעולם הבמה בתקופת ההתפרנסות שלי השלימה ביתי יהלי חנדרוס דגמי שלמדה משחק בבית הספר הגבוה למשחק "בית צבי" וזכיתי דרכה להיות קרובה לתחום ולחוות את ההתרגשויות מהתחום ולספק את הסקרנות הקיימת בי .
הגרושין אילצו אותי להתנתק גיאוגרפית מהבית במושב ולעבור לאשקלון למשך 10 שנים,ותודה לאל לפני כחמש שנים הזדמן לי לחזור ולהתגורר בביתי שלי .בעודי מתאקלמת במקומי החדש, בכל זאת עשור זו תקופה משמעותית,ומה שנקרא מנסה לקרוא את המפה ולמקם את מעמדי החברתי,מתקשרת אלי אחת הבנות מהמושב ושואלת אותי אם אני מוכנה להנחות את מסיבת הפרישה לגימלאות של הגננת המיתולוגית "מזל" , כמובן עניתי בחיוב ,ומרגע זה כאילו מעולם לא התנתקתי, חזרו אלי הכתיבה והכח הפנימי הזה עם הריכוז המירבי והמדוייק שקיימים בי וכל כך התגעגעתי אליהם.
כתבתי והנחיתי ערב מקסים שהוא בעצם היווה את שריקת הפתיחה לחידוש הקשר שלי ליכולות שלי בנושא יזמות חברתית ועולם הבמה.
היוזמה השנייה הייתה שזימנתי לביתי הקט מס' חברות שהן פחות או יותר בנות גילי (כולנו לקראת 60 או טיפה אחרי) ואמרתי להן כך: זוכרות שהיינו מאד פעילות סביב שנות בר המיצווה של ילדינו? אני מרגישה שבדיוק את אותו רעיון אני רוצה להעתיק לשנת ה-60 שלנו וזה אומר שאנחנו הולכות להפיק לנו ארועים, טיולים, ומפגשים בעלי תוכן שכולם יהיו מקושרים למגדר הנשי וישאירו בנו חותם של התרגשות וטעם לעוד.
ומשם הכל היסטוריה הרעיון תפס, מאז ועד היום כשלוש וחצי שנים אנחנו מלוכדות ועושות לביתנו, הקבוצה שלנו שמה :"60.90.60" , ומעבר לפעילויות המתוכננות, המיזם גלש לחיבור חברתי וקרבה אחת לרעותה מה שלא היה סיכוי שיקרה לולא המיזם למרות שהכרנו אישית שנים רבות .
אנחנו דוגמא בכל האזור לקבוצה איכותית שבעיקר נותנת הרגשה שאנחנו לא לבד, יצרנו בקבוצה שיוויון:נשואות,אלמנות,גרושות כולן בשביל אחת ואחת בשביל כולן. אני מציינת את זה במיוחד מאחר ובחברה סגורה כמו מושב, יכול להיווצר מצב שבגיל המתבגר אנשים מסתגרים יותר ובעיקר במקרה שלנו נשים שמעמדן הזוגי השתנה מסיבה זו או אחרת מאבדות בטחון ונמנעות להופיע בחברה ה"זוגית".
וכאן התחלתי להבין שבתוך שנה אני ממש בת 60,והרגשתי שאת רעיון יום ההולדת 60 שלי אני יכולה לעשות "MY WAY " ואת כל הסיפור על הפקת מסיבת יום ההולדת שלי שהוליד את המופע של ביתי יהלי ושלי בשם "טיפול 10,000" תמשיכו לקרוא בקישור הבא:
http://iritdigmi.blogspot.co.il/2013/08/10000-60.html
http://www.hasimta.com/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-10-000.html
https://www.facebook.com/yahlimashow/
מזה שנתיים ויותר אנחנו מופיעות בתאטרון הסמטה וברחבי הארץ.
וכשאומרים "עם האוכל בא התיאבון" למרות שהמשפט הזה הוא דימוי לא בבית ספרי מזה 20 שנים , בהן עשיתי שינוי וירדתי במסגרת כ-30 ק"ג , והפכתי למנחה בכירה למשך 20 שנים.
יום אחד כשהתחלפה ההנהלה החלטתי שעדיף לי לעזוב ואלוהים גדול…
בתוך מס' חודשים מיום העזיבה התחלתי לכתוב במרוכז את מאחורי הקלעים של תהליכי הרזייה דרך סיפורי האישי, בו אני שמה דגש בעיקר על ההכחשה והמודעות וכמה הגבול בין שתיהן דק…
נולדה לי "הרצגת" (הרצאה+מצגת) שנקראת "אני כבר לא אוכלת את כל הצ'ק" משפט שאני המצאתי… ובהסבר קליל כמנחה נהגתי לומר למשתתפות/פים שלי כך:
ת'שמעו הייתי מוזמנת לחתונה ביער חדרה, מרחק הנסיעה מביתי בדרום (בין אשקלון לקרית גת בדרך לשדרות ליד חמי יואב) ליער חדרה עם הפקקים כשלוש שעות כל צד!, נסעתי שמתי צ'ק של 1,000 ש"ח, אכלתי את כל מה שאפשר בכיף … כי מה??? צ'ק אלף שקל לא הולך ברגל…
חזרתי שלוש שעות נסיעה… לפעמים עד שהגענו הביתה הזוג כבר היה מתחיל להתגרש… אז מה יצא??? אכלתי 7,000 קלוריות ביער חדרה… השארתי 1,000 ש"ח, הייתי על הכביש 6 שעות, ובחתונה שעתיים … ביחד יום עבודה… ה7,000 קלוריות יוסיפו לי במשקל חצי קילו …
כי נגיד קצת רקדתי…
חשבתי וחשבתי והבנתי שזהו! "אני כבר לא אוכלת את כל הצ'ק"!!!
https://www.facebook.com/hartzeget/
ואז המשכתי לאט לאט להרגיש שאני רוצה ליצור שוב … קראתי לחברה מכירות 20 שנים , היא צעירה ממני ב8 שנים, שמה רינה לזר. אני בדיוק סיימתי קורס מספרי סיפורים, רינה שרה מאד יפה, התחברנו ויצאנו עם מופע שנקרא
"מדברות לרוחב" (לא קשור למשקל הגוף… למרות ששתינו רזינו הרבה ק"ג ביחד ולחוד) מדברות לרוחב בא מהמקום שמעולם לא סיימנו לדבר בצורה מסודרת נושא התחלנו אותו… שתינו אד וורבאליות ואסוציאטיביות… וכך גם המופע נכתב עם הקשרים.
https://www.facebook.com/%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%91-107033872983083/
היום בת אוטוטו 65, אין לי זמן לחוסר בטחון, לרגשי נחיתות וכל הנילווים…
בכל המופעים
"טיפול 10,000", "אני כבר לא אוכלת את כל הצ'ק" , ו"מדברות לרוחב"
אני מדברת על חיי !!!
היום התחלתי לכתוב כאן בסלונה את הדברים היותר עמוקים שהתחילו ביום בו עזבתי את הבית במושב ונפקדתי מהאקס שלי.
תודה אירית.
