עקבות ביקורה הסוחף של המציאות עדיין ניכרים בי.
בכל פעם שהיא באה ומאלצת אותי להתבונן בדברים כפי שהם אני נשארת עם שלל תופעות לוואי.
חלקן פיזיות, מכאובים ומיחושים של ממש.
אני הופכת רגישה כאילו נפער בתוכי פצע ישן. נעה במרחב באי נוחות, רגיזה נפיצה.
עפופה נוסטלגיה, מן העבר עולים זיכרונות, רגעים יקרים.
עולות בי מחשבות על זמן, זה שחלף וזה שעתיד לבוא.
מי שהייתי ומי שיכולתי להיות.
עולות בי מחשבות על מי שאני עכשיו.
על מה היה עושה אותי שמחה יותר קלה יותר.
על מה היה קורה אם הייתי מרשה לעצמי להפוך להיות אני.
האני שהייתי יכולה להיות. האני שאהיה.
אני מתכנסת. כמעט משתבללת.
בתוך הגוף שאני גרה בו מנסה למצוא לעצמי מקום בי, כאילו נערכת מחדש.
ב"אפטר פרטי" שלאחר הביקור מתקבלות החלטות. נערכות שיחות. ומתחילה הערכות לחיים שמעכשיו.
וכך גם הפעם.
התקבלו החלטות, מציאותיות.
נערכו שיחות.
נערכים לחיים שמעכשיו.
ובאחת הפינות בתוכי בעודי משתבללת בי מנסה למצוא תנוחה בה אהיה קטנה מספיק, מוגנת ובטוחה לצמוח מחדש לגודלי האמיתי מצאתי מחשבה,
כזו שחשבתי כבר אין ספור פעמים, היא הייתה מוטלת בפינה לחה ובלתי מאווורת בתוכי, בלה מרוב חשיבה.
מצאתי מחשבה על סליחה.
כמה שמחה יותר, קלה יותר הייתי יכולה להיות לולא סלחתי.
לולא סלחתי לעצמי על כל מה שאני לא:
רגועה. רזה. מאורגנת. סבלנית. בעלת יכולת חשיבה ותכנון אסטרטגי לטווח ארוך, בינוני, קצר..
קלילה. זורמת. לא מתחשבנת. אוחזת בארונות מסודרים.כזו שיש לה מכסים לכל קופסאות הפלסטיק.
יודעת לנוח. בעלת מקצוע שאפשר להגיד אותו במילה מקסימום שתיים. יציבה.
יודעת להבחין בין צריכה לרוצה (בעיקר מתבלבלת כשרואה זוג נעליים מהממות)
אוחזת בדיעות מוצקות, אג'נדה פוליטית-חברתית-חינוכית-כלל עולמית-אולטרה סגולית כזו שאפשר לנסח בבהירות ובחדות ולהשמע ממש אינטילגנטית כשאני אומרת אותה באגביות כזו, על הדרך.
זה לא שאין לי, דווקא יש, אבל אני אלופת העולם ב"חכמת חדר מדרגות" כשאני מחוץ לדלת יורדת אל הרחוב שממתין בחוץ ,אז, דווקא אז מתנסחות לי המילים ואני חדה ובהירה.
אני רוצה לסלוח לעצמי על כל הפעמים ששתקתי לא כי לא היה לי מה להגיד פשוט כי לא רציתי להשמע טיפשה או בעלת דיעות לא פופולריות מספיק.
לו רק סלחתי לעצמי על כך שבשבעה של סבתא נסעתי.
בכל הגוף לא הייתה פינה אליה יכולתי לברוח.
בכל העולם בכל מערכת השמש והכוכבים לא הייתה טיפה של מקום אליו הכאב לא הגיע .
אז נסעתי לסיני.
העולם חשך לי. ובתוכי כבה רעש המנוע של חיי.
תחושה שאין לתארה במילים.
מתחת לרגלי נשמטה הקרקע.
נסעתי.
הייתי טיפשה.
הלוואי וכבר הייתי סולחת.
אני רוצה לסלוח על כל הכעסים המיותרים. המריבות הרעות. המילים המכאיבות שאמרתי ליקרים לי מכל.
על הרגעים בהם רוחי קצרה, על הפעמים בהם עיני פקוחות אך איני רואה, אני שומעת אך אינני מקשיבה.
אני רוצה לסלוח לי על מתי שאני לא. לא יפה,לא אוהבת. לא מכילה. על מתי שאני לא יכולה.
רוצה לסלוח על כל מה שלא הייתי ואולי לא אהיה לעולם.
חושבת כמה שמחה יותר וקלה אהיה אם אסלח לאחרים.
על אי עשיה.
על עשיית יתר.
על מילים שפצעו והשאירו חותם.
משפטים שנותרו בתוכי כפי ששוקעים רעלים באדמה מחלחלים ומתחבאים בה.
"את חושבת שאת מספיק יפה שאת יכולה להרשות לעצמך לבכות?"
על רגעים בהם לא ראו אותי. או ראו וחשבו שזה בסדר. שאני יכולה. שאני חזקה מספיק. חכמה מספיק. בוגרת.
על נטישה. על בגידה. על אי אמירת אמת.
על אי בקשת סליחה. אף פעם. בחיים.
על רגעים של אי שפיות.
של טירוף מוחלט.
כמה שמחה וקלה אהיה כשאניח את מטען האי סליחה.
כמעט מרחפת. רוקדת את החיים.
מאפשרת מאושרת. מגשימה. מייצרת.
קלה. בתנועה. מכוונת. בריאה.
יש שירה בחיים האלה, וצליל ומראות רבים רבים.
וארבעה פלאי תבל ועוגן ומגדלור.
וספינות שמגיעות ליעדן בהשלמה ביופי בזמן. בזמן.
אני ממש יכולה לראות את זה להריח את ריח ההקלה, ניחוחה כריח נקיון. טלק ועשב לימון.
ומגעה נעים וחלקלק. מרקם מושלם.
ואני חפצה בה כל כך. בהקלה.
אולי אתכבד לי ואסלח.
פשוט אסלח ודי.
חינני לי ומחמיא.
הולם אותי.
אתגרי..
(מה הייתה אומרת המציאות על תוכנית הסליחה הרב שכבתית שלי?)
עצמאות היא בחירה.
יש בה שחרור ולקיחת אחריות.
יש בה חירות. ויש בה בדידות, משום שהיא אישית ופרטית מאד.
יש בה עוצמה.
ויש בה הקלה.
וחייבת להתקיים בה סליחה.
אם כך אסלח.
עצמאית ומשוחררת, שערי מתנופף ברוח, עיני פקוחות-רואות וליבי נקי.
פנויה, מחכה לבאות.