הכאב רגעי, השריטה נצחית

השמועות אמרו שאתמול היה יום העצלנות הבינלאומי. לא בדקנו. פשוט זרמנו. זו בהחלט חגיגה שחייבים לחגוג ולא נוותר עליה. אנחנו הכרזנו מזמן על עצמינו כחבורת העצלנים השמנים (כל קשר למשקל מקרי ביותר). כיאה לעצלנים, קמנו מוקדם, עשינו מלא סידורים וקניות, דפקנו על מיליון אבטיחים (תודה לכל מי שהציע רעיונות על איך לבחור אבטיח או פשוט דאג לשלום האבטיחים ולא רצה שנמשיך לעבור מסופר לבסטה ונדפוק על כל האבטיחים בארץ). שלב הבא בסאגת האבטיח הוא להתחיל איתם כל עוד הם קטנים. לקנות שתילי אבטיחים ולהתחיל לטפל בהם. בזמן שעוד נשאר אכלנו, ראינו סרטים, אכלנו עוד קצת, פגשנו חברים, אה….ואכלנו עוד קצת (חייבים להצדיק את שם החבורה…לא כן?). היה יום עם עצלנות מושלמת, יום כיף עם הגמד והענק שאני כל כך אוהבת…. יום עצלנות שמייח לכולם!

הכאב רגעי, השריטה נצחית – זה בהחלט מסוג האמירות המעצבנות (וכל כך נכונות) שנולדו בצבא. אם חזרה לצבא (שלי לפחות, שנות ה90 העליזות), מטליקה שרו את זה מעולה – sad, but true (לכן לשמוע, שיר מעולה וקצת נוסטלגיה עוד לא הרגה אף אחד). ברור שאפשר ל"הלביש" את האמירה על כל דבר, אבל, אצלי, זה מתלבש הכי טוב על הריצה. וכשפוגשים את האמירה באמצע חגיגות יום עצלנות, כשלמחרת ממש מוקדם בבוקר מחכים לי 21 ק"מ, זה מתלבש אפילו טוב יותר.

השעה 04:00, שעה לא הגיונית לכל הדעות ואני ערה. אפילו השעון עוד ישן, ואני ערה. מה יהיה? הזדקנתי עד כדי כך? או שמא מתרגשת לקראת ה21 שמחכים לי עוד שעה וקצת? מה שזה לא היה, עבר כשמצאתי את עצמי יורדת מהאוטו ונאנחת, עדיין באמצע לילה חשוך, ליד חוף היום באשדוד. לא הייתי לבד, לא מנחם, אבל, כנראה שהשריטה בהחלט עמוקה אצל חבורה לא קטנה של אנשים שנראים לגמרי נורמליים אם מסתכלים מהצד. שום דבר לא מסגיר אותם, אנשים חכמים, יפים, עבודה רגילה, משפחה ושריטה עמוקה, כנראה בא ביחד. יש מצב שבגלל זה התחברתי כל כך לחבורה המדהימה שאני רצה איתה. מתחילים לרוץ…ה21 הזה עדיין חופר לי בראש ואני בטוחה שאין מצב לסיים אותם בחיים. אז מה עבר לי בראש תוך כדי …

ק"מ 1 – סיוט. השאלה היחידה שעוברת לי בראש, היא למה קיביני-קמתי מהמיטה. שוב. באמצע הלילה. למה לא להישאר במזגן ולישון עוד קצת?
ק"מ 2-3 – נמאס לשאול את עצמי למה קמתי. יש חול, לא אוהבת חול. עוד סיבה להתעצבן. אפילו הזברות עדיין בפיג'מות לוטשות עיניים לחבורת מוזרים שרצה להם מול העיניים.
ק"מ 4 – הרגליים עושות את מה שהן אמורות לעשות ואני מתחילה להתעורר או להימס. מה שיבוא קודם. כנראה נמסה יבוא קודם (עדיין מקללת את כל העולם)
ק"מ 5-6 – מזל שסנדרה רצה איתי, שומרת עליי ערה ומעבירות את הזמן בעדכונים, הכי כיף חברות של כמעט 30 שנה.
ק"מ 7-8 – השמש מתחילה להראות נוכחות…בוקר טוב גם לה, הגיע הזמן באמת.

ק"מ 8-9 – מתחילה לצלם – אמרתי לא מעט פעמים, הריצה היא רק תירוץ להרבה צילומים, ולדעת איך לחזור חזרה.
ק"מ 10 – נו….רק עוד חצי, אפשר לעשות פרסה ולחזור (יש 21, אבל את האחרון אני מדחיקה בכשרון רב). אגב…יש מצב שהסונטו פרגן היום איזה ק"מ יותר ממה שעשיתי באמת, אבל אני לא מתווכחת עם הסונטו שלי.
ק"מ 11 – עכשיו כבר חם. נמסתי. (עדיין מקללת את כל העולם)

ק"מ 12– מתחילה להרגיש את הרגליים – שין שוב (בעצם עדיין, אמנם פחות).
ק"מ 13-20 – יש פלייליסט טוב (תודה לגמדון), אפשר לשים בפול ווליום, מפריעה רק לנחשים בשדה תירס – שיתמודדו או שיברחו. אין על ריטה ומיקי (צלם הבית, בין היתר) שליווי וסבלו.
ק"מ 20 – טוב, רציתי להמשיך עוד אחד (לא באמת), אבל כבר הגענו חזרה…

כאילו שכל זה לא הספיק על הבוקר, נשארנו להרגיש קצת חול בין אצבעות הרגליים, שונאת חוווווללללל….מצד שני החיוך אחרי 20 ק"מ אומר הכל על השריטה העמוקה שפיתחתי. יאללה, רוצו לשבוע חדש.