כמה חיכיתי לרגע הזה, שהסבל הזה מאחוריי, שכוחותיי שבים אלי אט אט (אפילו שלאט משחשבתי), שמצב רוחי מרומם ליותר מכמה ימים, שאני יותר אני ממה שהייתי בכל חצי השנה האחרונה.
האושר שאני חשה הוא כל כך עצום וממלא, שאפשר לטעות ולחשוב שכבר החלמתי.
ואולי זו לא טעות.
אולי באמת כבר לא נותר בי סוכן זר, שתול מטעם האויב.
וגם אם כן נותרו בי תאים ממנו, אולי אם אחשוב שהחלמתי, זו תהיה מכת המחץ האחרונה לחסל אותם מן היסוד? התכחשות מוחלטת לקיומם, אי הכרה בהם, מחשבה בוראת מציאות?
כשהניתוח מרחק של שבועיים ממני, ומבטיחים לי השבתה פיזית נוספת למספר שבועות, הימים של הדבש בין לבין מרגישים לי כל כך יקרים, וכל חיבוק, מרגיש ייחודי, נושמת אותו לנימיי, כמו סופגת לימים שיהיה קשה לחבק, שהיד כבר לא תזוז כמו שמתחשק לי באותו רגע.
חגגתי יום הולדת בצל הכימו. לשמחתי, כמה ימים אחרי כבר הרגשתי הטבה משמעותית מהתופעות של הסבב האחרון שהיה קשה במיוחד. המון אהבה קיבלתי השנה סביב יום ההולדת, יתר תשומת לב. הסביבה שלי הרגישה כנראה שצריך לפצות אותי על המכה הזו שנפלה עלי וגזלה ממני את עצמי.
שוב הרגשתי כמה גדלה המשפחה שלי, כמה אנשים נשזרו בחיי חזק כל כך וכמה זו המתנה האמיתית שזכיתי לה, לצד כמובן סיכויי הטובים להחלמה.
התסכול היחידי שחשתי הוא שמישהו גנב לי את הזמן.
שלח יד אל תוך חיי והעלים לי חצי שנה שעתידה להפוך לשנה. אני רוצה לתבוע את הגיל הקודם שלי חזרה, אמרתי לעצמי. לא הרגשתי שחייתי בזמן הזה, אז איך הוא נחשב? ואיך אני מצופה לחגוג שנה שעברה כשרק חצי ממנה היתה שנה של חיים והחצי השני היה נסיון ארוך וכואב של לשרוד ולא למות?
זמן קיבל משמעות מיוחדת עכשיו, משמעות סותרת.
מחד, לקחת דברים באיזי, ברוגע, לא לרוץ נגד המחוגים ומאידך, שאין לאף אחד מאיתנו ידיעה כמה זמן נותר לו על הכדור וצריך להנות מכל רגע.
כששקט בבית, אני שומעת את התאים המתאוששים בגוף אומרים לי "להספיק, להספיק"
"להספיק מה?" אני שואלת אותם. "יש הרי כל כך הרבה מה לעשות."
"לארגן דברים בבית? פרויקטים קטנים שהוזנחו תחת סערת הכימו? לטפל באינסוף טפסולוגיה ובירוקרטיה של מערכת הבריאות? לצאת ולבלות, להיפגש עם חברים, להשתולל עם הילדים, לבלוע את החיים?"
"מה יותר חשוב לכם?" אני שואלת. כי לי ממש קשה להחליט. הכל מרגיש חשוב ואין לי יכולת לדחוס את הכל.
"מה שיעשה אותך מאושרת", הם עונים לי מיד, "כי מה שעושה אותך מאושרת, מחזק אותנו ומה שמתיש אותך, מחליש אותנו."
ואז אני מבינה, כמה התאים בגוף שלי חכמים. אולי בגלל שהם, בניגוד אלי, נאלצו לחיות בדו קיום עם התאים הסרטניים שאיימו לכלות אותם, כשאני עוד לא ידעתי בכלל שאני חולה. הם בנו לעצמם תובנות מתוך עולם של הישרדות.
הרוטינות של הבית, הפרויקטים האינסופיים המצטברים, שברור שחייב לבצעם ברמה כזו או אחרת ולא ניתן להימנע, משולים לגלגל השעשוע של האוגרים רק ללא האלמנט של השעשוע. לא משנה כמה רצים שם, מגיעים לאותה נקודה. אף פעם אין באמת התקדמות. לכן, אותם לעשות בין בילוי לבילוי ולא כמהות.
אני מקשיבה לתאים שלי.
אני בונה את הדרך אל האושר שלי, את הדרך אל הבריאות, אל השפיות, אל מקומי הפעיל במשפחה.
לא רוצה מרתונים, לא מלחמות, רוצה לחבק את החיים, כל רגע בהם, ולשהות בו. לאסוף את הרגעים היפים הללו ולערום אותם זה על זה, כמו עמוד אור עשוי שקופיות אושר שמקרין עצמו באהבה חזרה אל כל הסובבים אותי.
*עמוד האור – התמונה הנבחרת לטיפול האחרון
*כיכר פטרושקה – ביה"ח בילינסון (צילום: אני)