מהיום הראשון שלי בכיתה אלף זכורה לי חצאית מקסי ארוכה. אינני זוכרת אם הייתה שייכת לאמא שלי או לדורית המורה. אך מכיוון ומדובר בשנת 76 העובדה הזו אינה מפתיעה שהרי שתיהן ולא רק הן לבשו בוודאי חצאית מקסי ארוכה באותו היום.
אני זוכרת את הילקוט החדש שאבא הביא מאמריקה הרחוקה, את קדחת האריזות ואת כתב היד היפה של אמא שלי על המדבקות הכחולות-לבנות שהודבקו ישר ישר בפינת הספר או המחברת.
כשעלתה בכורתי לכיתה אלף פירפר לי הלב בהתרגשות, סבתא קנתה ילקוט. וגם בנו אחזה אותה קדחת נוסטלגית של אריזה והדבקת מדבקות.
בבקר כשיצאה הבכורה חיכה לה האוטו מקושט בלונים ושלטים. שיהיה לה היום הראשון הזה יום של חג. שתשמח אותה הלמידה.
כשעלה המשופם לכיתה אלף שוב הייתה התרגשות. שוב קנתה סבתא ילקוט. בקצפת לבנה כתבנו את אותיות האלף-בית והוא חתן השמחה ליקק את האותיות אחת אחת.
קיווינו שגם לו תנעם הלמידה וימתק הידע.
כשעלה הקופצני לכיתה אלף שוב קנתה סבתא ילקוט. אפינו לו את האותיות בבצק חמאה. פיזרנו עליהן אלף סוכריות צבעוניות. שתהייה פריכה הלמידה וצבעוני המפגש.
ככה עשינו. ככה עשו לנו. כי יש באמת חגיגיות גדולה ביום הזה, היום הראשון שלנו כתלמידים. אנחנו גדלים כשפנינו כל הזמן אל האופק הזה, אל השער הנכסף.
היכל הידע והדעת. עולמות של מילים וחישובים, משלים ומעשיות. מטבעות לשון וכריכים. שהרי "עם הספר" אנחנו וכולנו נולדנו עם מוח יהודי שביום מן הימים בוודאי ימציא פטנטים. זוהי זכותו של כל אחד כאן, לדעת, לצבור ידע, להיות אחד עם השני. כמו השני.
בתלבושת אחידה, עם ילקוט על הגב.
למשפחתון הגענו משפחתי ואני ביום שלישי בסוף אוגוסט לפני שבע שנים. ביום שישי, יומיים אחר כך הגיעו לכאן שבעה ילדים.
אחד מהם ט' ביום ראשון עלה לכיתה אלף. הוא הגיע עם ילקוט רחב מרוחב גבו. ארוך ממנו.
היו לו עיניים כהות ועגולות ומבט שובב ממש. והוא היה קטן, "ילד כיס" קראנו לו.
שבוע קודם בישרו לו שיחד עם אחיו "הגדול" הוא עוזב את הבית. מצויד בחריימה של סבתא מרגלית הוא בא.
בבוקר יום ראשון עלה הוא על ההסעה, שיתרגל. ואני נסעתי לשם באוטו.
כשהתקרבתי לשער בית הספר קלט אותי וקפץ לזרועותי. לדעתי הוא אפילו לא זכר מה שמי אבל הוא זיהה אותי.
את הפנים דחף עמוק ככל שהצליח בצוואר שלי ואת האצבעות נעץ בגבי. כך עלינו קומותיים עד לכיתה. מסביבנו רחשו ילדים והורים.
צעד צעד עליתי במדרגות. משקל הגוף שלו מורגש אך לא מכביד. החששות שלו, הבילבול, העצב שקלו לי המון.
המורה שירה קיבלה אותנו בכיתה. הוא סרב להביט בה. תיקתוקי מצלמות. חיבוקים. חיוכים, כל אלה לא היו מנת חלקינו באותו היום.
הילקוט המסורבל שגררנו, הלב שדפק. הצימאון.
לבסוף הכריזה שירה שנפרדים. הוא ניתק ממני והביט לראשונה בעיני, יהיה בסדר חמוד, כך לחשתי לו, הכל יסתדר, אתה תראה.
צעד צעד ירדתי במדרגות.
אני זוכרת בדיוק מה לבשתי, מה נעלתי.
חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ובכיתי שעות.
בכיתי את האין. את האחרות. את הבדידות האיומה שילד בן שש לא אמור בכלל להכיר, לדעת על קיומה. את הדלות.
את זה שלא הבאתי מצלמה. שלא תקתקתי מעליו ומצדדיו מרפרפת תיקתוקי אהבה.. בכיתי את מגע פניו בצווארי, את הילקוט.
בכיתי כי פתאום הבנתי מה אני עושה כאן במקום הזה ונבהלתי כל כך.
הבוקר הזה. היום הראשון של ט' בכיתה אלף היה גם היום הראשון שלי בלהבין. למה באתי.
לא הכל היה בסדר בשבילו. זכיתי לגדל אותו ואת אחיו שלוש שנים. היו רגעים של אהבה גדולה, אין ספור חיבוקים מכילים ומנחמים. היו צחוקים. והיו רגעים קשים ומכאיבים. מאד וכל כך. השנה יחגוג בר מצווה. רחוק מאיתנו.
תמונתם תלויה שמחים במי הבריכה הכחולים על הלוח. אנחנו מדברים עליהם כל הזמן. חושבים ומתגעגעים.
לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים
[youtube zZid3_jzYto nolink]