היהודי החדש

יוסי יזרעלי מתמודד עם הצורך לשכוח את הטראומות הקולקטיביות ומצד שני – להחיות אותן. מומלץ

פ' הוא פרטנר מעולה לתיאטרון. הוא דובר אמת, אינטילגנטי, אין לו אגו מנופח והוא יסודי מספיק לעשות שעורי בית לפני כל הצגה. במקרה של ההצגה "מגנצה", היה לפ' יתרון עליי, אבל לא גדול. למרות שהוא זה שקרא, התעניין, למד את החומר וידע מספר עובדות היסטוריות ואני לא – נהנינו שנינו מההצגה "מגנצה" באותה מידה. אני באתי טאבולה ראסה, מבלי לדעת דבר על מגנצה ועל הפוגרומים, הרדיפות והזוועה שעוללו שם ליהודים במשך דורות. בהצגה גיליתי שמגנצה היא בעצם מיינץ, עיר ציורית על שפת הריין. מקום בו ביקרתי לפני כשני עשורים עם אבי, ניצול שואה ולימים פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. נלוויתי אליו לכנס באוניברסיטת מיינץ הגדולה, שם הוזמן להרצות. היותו מרצה מוערך בפני קהל גרמני נלהב בעיירה מיינץ-מגנצה, גרם לאבי לחוש ניצחון על "הצורר הנאצי" כדבריו.

בתו של אותו ניצול-פרופסור, שנפטר בינתיים, ישבתי בהצגה של פרופסור אחר – יוסי יזרעאלי, בתל אביב החופשית, עוקבת מרותקת אחר הדמויות העוצמתיות שעל הבמה. המחזאי-במאי-חוקר-מרצה-שחקן, פרופסור יוסי יזרעאלי, מתחקה אחרי משפחת קלונימוס. משפחה יהודית, ששרדה את הפוגרומים ואף הצילה פרטי יודאייקה רבי ערך מאותם ימים, להם נילווים סוד וקללה. אב המשפחה בישראל של היום, נצר לרב קלונימוס ממגנצה, חי בירושלים, רדוף מהעבר ומירר את חיי בנו, יינון קלונימוס, בתיאורי אימה, אותיות קדושות מהכתובים וסיפורים על היודאייקה שהציל מאודים עשנים. הבן, יינון היה אכול חרדה כבר מגיל רך. בבגרותו, ולאחר מות אביו, הוא מבקש להיפטר מהמשא הנורא שאביו הטיל עליו והוא עושה זאת בכך שהוא חוזר בשאלה, תורם למוזיאון את האוסף של אביו ומנסה להיפטר מיתר הפריטים, לפזר ולמחוק כל זכר מהעבר. הוא יינון, היהודי החדש, החילוני, החופשי. לכאורה.

העלילה מסתבכת כי בהיות האב בחיים הוא אימץ בנוסף לבנו הביולוגי יינון בן נוסף, שהיה בעברו נוצרי והתגייר לטובת האימוץ וכך גם אישתו. אברם (אברום הורוביץ), המאומץ, ואישתו רות (אודליה סגל-מיכאל) נמשכים לעבר הקשה של יהדות מגנצה, ספק אם מרגשי אשמה, ספק אם מרצון להתבוסס בסבל היהודי על מנת להזדהות עם הקורבן או דווקא מתוך הזדהות עם התוקפן. הבן המאומץ אברם, רוצה להנציח את הזוועות שחוו היהודים והוא נאבק ברצונו של אחיו יינון (יוסי יזרעאלי) למחוק את הזכרון ולשכוח.

המחזה של יזרעאלי מצויין, הביצוע של השחקנים טוב ובעיקר משובח המשחק של יזרעאלי, שחקן שעולה בכמה רמות על האחרים ברבגוניות הרגשית ובמצבי הנפש הקיצוניים שהוא נע בתוכם. הנושא רלבנטי לכולנו כיהודים וכאומה והוא מחדד את המאבק הפנימי בין 'היהודי החדש', שאינו רוצה שום קשר לקורבניות ולזוועות, ובין הרצון לשמר ולזכור את מה שעוללו לנו ולחוות את הטראומה שחוזרת ופולשת לחיי הנפש שלנו שוב ושוב.

תיאטרון במיטבו. ממליצה ללכת. לא יזיק לקרוא קודם את על ההסטוריה של מגנצה