אתמול צפיתי בסרטו עטור התשבחות של ספייק ג'ונז שזכה בפרס התסריט בגלובוס הזהב. הביקורות בארץ היללו את הסרט ובין היתר כתבו שמדובר ביצירת מופת ובמלאכת מחשבת המהפנטת את הצופה.
אומר מיד- לא הופנטתי, לא התרגשתי, לא הזדהיתי. השתעממתי. תפסתי את עצמי בוהה, מאבדת ריכוז וממתינה שיסתיים כבר. כנראה שזו רק אני, לאור ההתמוגגות הגורפת של מבקרי הסרטים.
על מה מדובר- תיאודור טוומבלי (אותו מגלם חואקין פיניקס)הוא איש בודד החי בלוס אנג'לס העתידנית, מתגעגע לאשתו שעזבה אותו ומנהל חיים עצובים ומנוכרים. הוא רוכש מערכת הפעלה חדשנית בעלת אינטליגנציה מלאכותית (סקרלט ג'והנסון היא המדובבת) העוזרת לו לארגן את חייו, מצחיקה אותו, מדברת איתו, מחלקת איתו את מחשבותיה והוא מתאהב בה.
לכאורה, סיפור אהבה בלתי אפשרי בין אדם למכונה, עתידני ובדיוני, בעולם טכנולוגי עשיר ושופע, המעלה שאלות על עולם אינטרנטי שהולך צעד אחד קדימה, על אופן התפיסה שלנו את הפיזיות, את נחמת וחום הגוף, את היכולת להתאהב בערטילאי.
כפי שאני ראיתי זאת, מדובר בסיפור הנטוע בעבר. הגיבור הראשי מועסק ככותב המזייף מכתבים אינטימיים עבור אלה שאינם מסוגלים או רוצים לכתוב. המילים הם הגיבור הראשי של הסרט. מילים הנכתבות ומלים המשמשות כקשר בלעדי בין הגיבור לאהבתו. שפת הגוף אינה קיימת, כך גם מבע עין, מגע היד.
אני חושבת על המאה ה-19, על כך שהקשרים בין גברים לנשים היו אז בעיקר וורבליים. נגיעה נחשבה ללא מוסרית. מילים, מילים, מילים. בתקופה ההיא דיברו הרבה יותר מאשר היום. צריך אומץ לא מועט כדי לעשות בימינו סרט שבמשך דקות רבות ממנו רואים את הגיבור מדבר אל הנייד שלו. היום אנחנו תמציתיים, ענייניים, שורה בטויטר, שורותיים של סטטוס בפייסבוק. אקשן, איפה האקשן. ולמרות שפיניקס משחק נפלא, משתמש בפניו ובגופו באופן מדהים ומצליח להעביר רגש ותשוקה לישות ערטילאית, לא היה בכך די כדי ללכוד את תשומת הלב שלי ולהחזיק בה.
אין ספק, גם אני חולה במחלה הזו של הצורך בסיפוק מיידי, באקשן מהיר ובדמויות מתחלפות. זה עצוב, אך האיטיות של הסרט הרדימה אותי. המראות הבאמת יפים והחללים המעוצבים לא הספיקו. לא הצלחתי להתחבר לרגשותיו של תיאודור וגם לא ממש האמנתי לסיפור האהבה. כן התחברתי למראות הניכור שיש בסרט. האנשים ההולכים ומדברים אל המכשירים. בהוויה שלנו עדיין לא מדברים עם המכשירים אך מתעסקים ללא הרף עם האייפד והאייפון וחוששים מהשנייה שבה תתרוקן הסוללה.
נראה לי שלו היו מקצרים את הסרט בחצי , ניתן היה לרתק אותי למסך הרבה יותר בקלות. הסיפור ראוי ביותר, כך גם השאלות שהוא שואל. הביצוע הכל כך איטי איבד אותי בדרך.
.