ב-'אברהם ירושלים' הלכתי לצרוך אמנות במוסררה ו'לעשות שוק' במחנה יהודה. ב'אברהם' הנצרתי חקרנו , הילדים ואני , את תולדות הדה ז'ה וו בבית בן 200 שנה , שהיה שייך לפאוזי עזר ושאפשר לקרוא על זה כאן , לתל אביב אני מגיעה כל הזמן. אך זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לאברהם בתל -אביב.
בתל-אביב ניפתח סיפור אחר . הגעתי לעיר הגדלה כמו בכל שבוע לשלב בין אמנות , לימודים , חברים לדרך ועסקים . הנחתתי את ההיברידית שלי בחניון המרווח שממול לאכסניה, ומהחום המהביל של הרחוב התל אביבי נשאבתי פנימה אל הקרירות והצבעוניות המסקרנת ,אל הכורואוגרפיה האקראית של מטיילים שהסתופפה חבורות- חבורות בין החצר ,לכורסאות ,לבר המדליק שתכף יפתח יחסים עם החלל הציבורי הענק ועם דיריו.
(כמו תמיד ) שיבצו אותי בקומה העליונה , נקודה שאהובה עלי (ועל עוד הרבה צלמים) להציץ על כולם בלי להיראות . בירושלים אלו היו הזנבות של שוק מחנה יהודה , בנצרת היו גגות העיר העתיקה , בתל אביב זו הצומת הסבוכה של רחוב הרכבת עם רחוב הפואטיקה האדריכלית – לבונטין .
בחלל המרכזי , שנימצא למטה ושהדהים אותי ברוחב -לב שלו , נראה שאף אחד לא -מי יודע- מה מתכוון לישון הלילה . כבר במעלה המדרגות העיניים שלי תרו אחר הכיוון האסתטי שציירו לפני הקירות , הבדים, התמונות ,המרחבים, והפינות המוצפנות והגלויות .הרגשתי שהיתה פה נגיעה חזקה של מעצבת . רשמתי לעצמי לגלות מי היא לאחר הביקור.
נכנסתי לחדר השקט הזה אשר נועד להכיל אותי להלילה . זו לא מזכרת מהבית וזה לא צימר מתחנף בגליל העליון .זו היתה נקודת חן בכאוס האורבני שזה עתה חזרתי ממנו . ״נקיון אסתטי״ -נהגנו לכנות את הקו הזה בבית הספר לאמנות. 
ירדתי לחלל המרכזי שבקומת הכניסה לשתות קפה מחוזק ולהשתכשך בזירה הבינלאומית שנוצרה שם למטה. באותו יום היה משחק כדורגל, שהוקרן על הקירות העצומים . החלל היה עמוס קולות , שמות וצלילים , פנים ושפת הסימנים. הקפה המחוזק התחלף מיד בבירה והעוגיה בפיצה! זה הזכיר לי איך שלפני הרבה שנים נקלעתי במקרה למופע רוק של u2 באיצטדיון בפראג (טוב. היו שם טיפ טיפה יותר אנשים הייתי אומרת ) ולא , לא בכמות מדובר , אלא בתערובת הפיוז'ו של מטיילים, אשר הגיעו מכל הקצוות שעל המפה והתרכזו במקום ספציפי אחד .עד לתחנה הבאה.
״את לא צריכה לנסוע לשום מקום , הכל כבר מגיע לכאן״ ,זו המנטרה שקיבלה את פני כשהגעתי לפני 9 שנים לגור במצפה רמון . פתאום היא מתלבשת לי גם כאן.
ובבוקר השכם העיר נפתחת כמו כף יד עם כל זרימת הקוים : קו החיים , קו הלב , קו הגורל וקו החוף..
יצאתי לגשש אחר הקפה הראשון ולפגוש את מעוז יינון ואת החבורה שאיתו . עוד אני בוחשת בקפה מופיעה לפני לורי , השכנה שלי ממצפה רמון בדרכה לתערוכה על בוב דילן בבית התפוצות. האינפורמציה הכי ביזארית שהמוח שלי מסוגל לעכל בשעה הזו. _ולפני הקפה) . ארוחות הבוקר בכל ה -״Abrahams״ מפורסמות בשפע שלהם ובמפגשים המסעירים שנערכים סביב שולחן האוכל. בלילה האנרגיה מכווננת אחרת: בווליום של בירה ומוזיקה וב"וויב" של מסיבה . בבוקר מתחלפת התפאורה . המרחב לשוחח ניפתח . להקשיב. להחליף כתובות וסיפורי מסע בזמן..
אחרי ארוחת הבוקר (ושטיפת הכלים, כן?) נפתחת מערכה נוספת , חלק מהמטיילים יוצאים לסיורים בתל אביב , חלק מחליקים אל תוך הערסל או ממשיכים הלאה ויש את החלק של המקומיים, שמגיעים לכאן עלהבוקר לעבוד , לחשוב, לערוך ישיבות , לפתח את המילה האחרונה בסטארט -אפ חדש . מעוז ינון, שמנהל את אברהם בתל אביב , יספר לי אחר-כך בפגישה , שזה אחד האלמנטים הבסיסיים והחשובים במקום. זה לא ״עוד מקום״ לישון בתל אביב . זהו מקום עם אג'נדה חברתית . זה מה שנקרא היום בג'רגון המקומי :'עסק חברתי '. ״ לא אנחנו המצאנו את זה . קיבלנו את ההשראה מהטיולים שלנו בעולם , אני וזוגתי , היינו נקלעים למקום שאפשר היה לשים את הראש ללילה , לסעוד בביתם של המקומיים ולהתערבב בקהילה שלמה. העסק החברתי מתבטא כאן בכל מיני צורות . מעבר לסטארטאפיסטים שבאים לכאן ובוראים רעיונות , אנחנו מארחים תערוכת גמר , מופעי במה , מוזיקה וספוקן וורד .והכל ללא כל צורך בתמורה כספית. ת'פדלו!
המאורה של שושנה היא אחת הדוגמאות המרשימות לאירוע ללא מטרות רווח ,שמופק במקום. יום שלם מוקדש לקידום וחשיפת אומנות צעירה ישראלית. מסיבה מתמשכת, מופעי מוסיקה, ציור, צילום, עיצוב תעשייתי, מכירת יד שנייה ומחול. גם הסיורים המקומיים של אברהם טורס לוקחים חלק בחזון . חוויתי את זה בירושלים וגם בנצרת . בכל מקום שצמח 'אברהם הוסטל' נוצר פתח רחב למקומיים להיכנס . וכל זה מוגש בצניעות והדרת כבוד מתוך הרצון לצמוח ביחד.
ולבסוף הגעתי גם אליה , יעל עודד, אדריכלית ומעצבת פנים , שאחראית על קונצרט היופי באברהם תל אביב : ״אדריכל אחר עשה את החלוקה של המבנה ואנחנו עשינו דגם עיצובי לכל חדר מתוך מחשבה על קו בסיסי לחדרים. בנינו קונספט למקום . זה בעצם המקום הראשון מבין שלושת 'האברהמס' שנעשה בו תהליך עיצובי מתמשך. החלטנו על כמה נושאים שיובילו אותנו וישרטטו את הקו העיצובי של המקום. רצינו שההוסטל ישדר תל אביביות, בניגוד לרשתות כמו הילטון למשל, שלא משנה איפה אתה נמצא, החוץ לא חודר פנימה. יחד עם זאת היה חשוב שיהיה ברור שזה רשת אברהם ושיבצנו אלמנטים מקומיים שחוזרים על עצמם יחד עם טקסטורות וצורות אפייניות מהאכסניות האחרות.״
איך הופכים מרכזיה של בזק למקום עם שיק תל אביבי ? אני שואלת , לאחר שחיטטתי בכל הקומות ומצאתי עדות אחרונה למעצמת הטלפונים שהיתה פה פעם. ״מבין שלושת התמות שבחרנו כקו המוביל , בלט במיוחד ההיפסטר ! זה נושא שחקרתי את הביטוי שלו במקומות שונים בעולם. היפסטר מתחבר לרעיונות של קיימות ,לתיירות ״לוו בגט״ . למשל, הקפדתי שאת הדלפק של הלובי , הנגר יצפה משאריות של עצים מהנגריה. הוא חשב שירדתי מהפסים. בסוף אהב את התוצאה ! להיפסטר אין עיצוב מוקפד ,אלא ההפך . רצינו לתת הרגשה של בית ושל פשטות . כל הריהוט של הלובי מורכב מחומר גלם הכי בסיסי בנגרות .ללא ציפוי והכי גולמי ופשוט.דבר נוסף שהשאלנו מההיפסטר זה הגרפיטי ! קראנו לאמני הגרפיטי איתמר פלוג'ה ודיאוז לעוף על הקירות ועל החופש ליצור.הם הלכו על זה בגדול.
ולפני שעליתי בחזרה את עשרות הקילומטרים אל ההר שממנו באתי , יצאתי ״לתייר״ ברחוב האהוב עלי – לבונטין . אני לא יודעת בזכות מי התאהבתי ברחוב הזה לראשונה. אולי זו היתה חנות הספרים המיוחדת כל כך – המגדלור , אולי בגלל בית מלאכה לצילום או הפיצה ההיפסטרית , החצרות הארכיטקטורה או מבואות הרחוב . הכל היה מונח שם בהישג יד וחיכה לי.
הבית המפורסם ביותר בלבונטין של הילד הרומנטיקן העברי הראשון!
בית המכס . היו שזכרו את הימים בהם חצתה כאן הרכבת את הרחוב בדרכה לירושלים . יש ויכוח עד היום אם אותה נסיעה ארכה ארבע שעות או רק שלוש!
לכל הפרטים על אברהם התל אביב ניתן לקרוא כאן
והיתר בהיסטוריה של המכשפה
מוזמנים לעקוב אחרי לטיול הבא
