זיכרונות מימי ההסגר של הקורונה מציפים אותי בגעגוע. מוזר, אבל אני ממש נהניתי מהם.
קצב החיים הואט, היה לי סדר יום רגוע ושלו. מצאתי זמן לעסוק בכול מה שאני אוהבת ולהפתעתי גם דברים שאני לא אוהבת, מצאו את דרכם אלי והתחבבו עלי.
כל בוקר יצאתי לחצר. את הקפה הראשון שתיתי בחברת ציפורים שהנעימו את זמני בציוצן העליז ובמעופן שנראה כמו ריקוד מתוכנן של כוריאוגרף נפלא.
השמש הייתה מלטפת ונעימה. חיממה את עצמותי לקראת הבאות.
כל בוקר הגיעו אלי תרגילי התעמלות לגיל השלישי, התעמלות על כיסא ואני ביצעתי אותם באדיקות כאילו כל חיי הייתי ספורטאית.
המעברים בבית, למשך חצי שעה, הפכו למסלול הליכה, כשברקע נשמעה מוזיקה קצבית המאפשרת להפוך את השעמום להנאה.
תבשילים התבשלו להם על הכיריים, מאפים נאפו בתנור ונשלחו לילדים והנכדים.
הבית היה מלא פרחים שהילדים דאגו להביא לי, לשמח את לבי, הייתי מוצפת בטלפונים, באהבה, ובדאגה לכל צרכיי.
הכרתי דרך המדיה, אנשים חדשים וחידשתי קשרים עם הכרויות ישנות, שעות שוחחתי בטלפון, גיליתי שיש בזה הרבה יותר מסתם מכשיר להעברת אינפורמציה או קביעת פגישה. וכתבתי, ללא הפסקה, כתבתי והספר כבר בדרך לדפוס.
רק החיבוק של נכדיי היה חסר עד כאב.
הקורונה עוד כאן, אבל כל הדברים הטובים שהביאה לחיי נעלמו. חזרתי, חזרנו כולנו, לשגרה ואין לי אפילו סיבה אחת אינטליגנטית בה אוכל להסביר – למה?
הבוקר יצאתי שוב לחצר, עם הקפה, אבל החום הבריח אותי חזרה לקרירות שבבית. העצלות שוב השתלטה עלי ורשימת ה"לא בא לי" מתארכת מרגע לרגע.
נראה לי שכדי לרומם את רוחי, אצא לביקור חטוף במשתלה. מחכים לי שם כמה פטריות אדומות עם נקודות לבנות, כמה גמדים קטנים, חמודים ושובבים. אסדר אותם בין הצמחים, שבצבעוניותם, ישמחו את לבי, שהבוקר, מרגיש קצת עצוב.
