במפגש הראשון בסדנה של ״סיון אופירי״ אמרה לנו המדריכה שהשבוע הראשון הוא השבוע הכי קשה כי רק אחרי 7 ימים נרגיש הקלה וניפרד מיסורי התמכרות. ואכן בשבוע הראשון היו לי כאבי ראש מטורפים והרגשתי כאילו אני מתהלכת בתוך ענן שליווה אותי לכל מקום. לא, לא התכוונתי להיפרדות מהרשתות, אלא לגמילה מגלוטן וסוכר :), אבל על זה נדבר בפעם אחרת. אני מודה שאני מופתעת, אבל ההיפרדות מהרשתות לא גרמו לי ליסורי גמילה ואפילו לא לרעד באצבעות.
על פניו הרגשתי כאילו מעולם לא הייתי חלק מהעולם הוירטואלי/חברתי.
ובכל זאת, לא הכל דבש או ורוד… אז הנה מתחילים…
למען הסר ספק – אני באמת לא בפייסבוק, השבתתי זמנית את החשבון שלי. אני כותבת את זה כי במהלך השבוע חברות שלחו לי כמה לינקים עם הפנייה לפוסטים בפייסבוק, וכשאמרתי שאני לא יכולה לפתוח את הלינקים כי אני לא בפייסבוק, הן הגיבו בהפתעה ואמרו שהן חשבו שאמרתי את זה ״סתם״.
אז לא, לא אמרתי סתם, באמת מחקתי את החשבון שלי מהפייסבוק.
החיים ללא הרשתות החברתיות : היתרונות
ביום ששי שעבר נסים ואני יצאנו לסופש כיפי בתל אביב כדי לחגוג את יום ההולדת שלי.
אני לא יודעת אם גם אצלכם זה ככה אבל אצלנו במשפחה יומולדת לא נחגגת רק במשך יום אחד. אצלי היא מתחילה לפחות חודשיים קודם לכן כשאני קונה לעצמי מתנה ומספרת לנסים שזו מתנת יום ההולדת שלי. ואז אני מבלה את החודשיים הבאים בתפילה יום יומית שכשיגיע החמישה בפברואר הוא ישכח שכבר קניתי לעצמי מתנה וישאל אותי מה אני רוצה (אתם מוזמנים לעשות קופי פייסט לרעיון שלי), זה ממשיך ביום ההולדת עצמה ומסתיים רק לאחר שבוע. רגע, איך הגעתי לזה? אה, כן, התחלתי לספר על הגמילה שלי מהרשתות. אז ככה, כשארזנו את הטרולי לקראת הסופש עמדתי להכניס את תיק האיפור שלי פנימה אבל אז החלטתי להשאיר אותו בבית, כי בשביל מה להתאפר? הרי גם ככה גם אם נצטלם לא יהיה לי לאן להעלות.
אז זה יתרון ראשון, אין צורך להיות מתוקתקים כל הזמן למקרה ונעשה סלפי או סתם נצטלם.
כתבתם? יופי, בואו נמשיך.
יתרון שני – התפנה לי המון זמן, באמת, המווון זמן, רק לאחר התנתקות של שבוע הבנתי כמה זמן נגזל ממני בחיי היום יום וכמה הספקתי ללא הנבירה הבלתי פוסקת ברשתות.
יתרון שלישי – השבוע לא שמעתי, אפילו לא פעם אחת מהבן שלי בן החמש-עשרה שאני לא מקשיבה לו כי אני כל הזמן עם הראש בתוך הטלפון. אפילו ישבתי ללמוד איתו לשני מבחנים מבלי לפזול לכיוון הטלפון. רק נקווה שהציונים יוכיחו שהיה שווה.
יתרון רביעי…אמממ….רגע, יש לי? אין לי? שיט! חבל שאתם לא רואים אותי עכשיו, כי אני יושבת ומנסה לחשוב מה עוד לכתוב כיתרון ו-וואלה, אני לא מוצאת, בחיי.
החיים ללא הרשתות החברתיות : החסרונות
1) קשה, קשה להתחיל את הבוקר מבלי לדעת מה קורה בעולם. כן, אפשר לעשות את זה עם YNET או עם כל אפליקצית חדשות אחרת, אבל אחרי כמה דקות כבר קראתי את כל הכתבות שעניינו אותי, וכשחזרתי אחרי שעה למצוא מה חדש, גיליתי שלא השתנה כלום. מצד שני, אם תשאלו אותי על פוליטיקה, מה קרה לסלבס בארצנו ומחוצה לה בשבוע האחרון, או אפילו מי ניצח בספורט השבוע, אוכל לדקלם ללא שום בעיה. אז אולי זה בכלל יתרון…
2) הנה אני חושפת עוד פיסה ממני, הרגשתי די בודדה השבוע, כאילו העולם המשיך בלעדי והשאיר אותי מאחור. בעיקר כשחברות קרובות משום מה חשבו שהחלטתי להתנתק מהעולם כולו ולא תיקשרו אותי. זאת הסיבה שהתנפלתי על כל הודעת וואטס אפ ועניתי כל כך מהר למיילים. ושוב, אולי זה עוד יתרון?
3) השבוע יצא לאור ספר ראשון בתרגום שלי ולא היה לי איך לשתף, או אם אהיה לגמרי כנה, איך להשוויץ. אז מצאתי את עצמי משתפת את זה בכל קבוצות הוואטס אפ שלי, ועדיין, זה לא נתן את אותה תחושה כמו לפרסם את זה בפייס ובאינסטוש. דרך אגב, אם מעניין אתכם, הספר יצא בהוצאת U ספרות שנוגעת ושמו בישראל: ״פנטום״. אני רק מזהירה, הספר הוא מהז׳אנר האפל.
4) אחרי ארבעה שיעורים של סדנת הכתיבה שלי גיליתי שאני ממש אוהבת ללמד את התחום, ובשבוע האחרון התחילו להתרוצץ במוחי כל מיני רעיונות לסדנאות נוספות (מי אמר שיש לי המון זמן?) ואז התחלתי לחשוב איך לפרסם ולקדם אותן, ו…רגע, איך עושים את זה בלי הפייסבוק והאינסטוש?
ולדובדבן שבקצפת : עדכונים על ״לא ראויה״ (שם זמני)
רק כדי שתבינו את המשמעות, אורך של ספר שלם נע בין 70,000 מילים ל – 90,000 מילים. אז כן, חד משמעית הניתוק מהרשתות גרם לי לכתוב יותר וזה מספק ברמות אחרות. ועכשיו למה שהבטחתי בשבוע שעבר, כמה מילים על כתיבת הספר החדש.
אני כותבת אותו כבר המון זמן, והטיוטה הראשונה הייתה, איך לומר, לא משהו, אבל בכל מקרה זה הרי תפקידה, לא? בסדנת הכתיבה של אילן הייטנר הוא אמר לנו כל הזמן את המשפט הבא: ״קודם כל תכתבו את הטיוטה הכי גרועה שיש״. אני פשוט לקחתי את זה לאקסטרים.
ואז הגיעה הטיוטה השניה וגם היא לא הייתה משהו, היום, כשאני בטיוטה השלישית, אני יודעת להגיד שזה בגלל המון פחדים וחסמים שהייתי צריכה לשחרר.
אחד, כי לא כתבתי מהלב, כל כך פשוט, כתבתי מ״השכל״, כל הזמן תיקנתי את התחביר שלי ואת המילים שבחרתי להשתמש בהן ובכך כיביתי באופן מוחלט את היצירתיות שלי.
שניים, פחדתי מהסיפור, פחדתי שהוא קשה מדי, פחדתי שיתייגו אותי כמי שלא בדיוק כותבת רומנטיקה או במילים שלנו, סיפורי לאבי דאבי, ופחדתי בעיקר לאכזב (שלא תבינו לא נכון, הפחד לאכזב עדיין חי בועט ונושם, אבל אני לומדת לחיות איתו בשלום).
שלוש, פחדתי מסוף הסיפור כפי שראיתי אותו בדמיון שלי.
ואז קרו כמה דברים במקביל. במקרה או שלא במקרה, השתתפתי לאחרונה בסדנת התסריטאות, ובשיעור האחרון קיבלתי חיזוקים אדירים ממקור מקצועי (כמה שאני מתפללת ומחזיקה לעצמי אצבעות שיום אחד אוכל לספר לכם על זה).
קראתי פוסט של האחת והיחידה, פפר וינטרס (אם עדיין לא קראתם את ״הנער וסרט המשי הכחול״, טוסו לרכוש אותו, מה אתם עדיין עושים כאן?). היא סיפרה על התקפי החרדה הקשים שהעירו אותה באמצע הלילה כשהיא כתבה את הדואט הזה משום שהיא כל כך פחדה מדעת הקהל. היא סיפרה שהיא ניסתה לכתוב סיפור אחר עם סוף אחר, אבל כל פעם מחדש, רן המושלם, הגיבור הראשי בסיפור, ״הכריח״ אותה לחזור לסיפור המקורי. היא גם סיפרה שזה גרם לה למחוק 50,000 מילים מהסיפור.
ואז נפל האסימון, התחלתי להפנים שאני כותבת ספרים מסוג אחר ואולי כדאי שאבין שזה ״הקול הכותב״ שלי, וכמובן שגם חזרתי לשנן לעצמי את המשפט הבא: ״מה עדיף? לכתוב לעצמך ולהישאר ללא קהל? או לכתוב לקהל ולהישאר ללא עצמך?״
ואז…שחררתי…פתחתי קובץ חדש (אחרי שהקובץ הראשון כבר הכיל 100,000 מילים) והתחלתי לכתוב מחדש. את הסיפור כפי שהוא צריך להיות מסופר, ללא בחירת מילים וללא בדיקת התחביר. פשוט כתבתי, והדבר המופלא ביותר קרה : הדמויות שלי התחילו לדבר וכתבו את עצמן. כי הרשיתי להן וכי נתתי להן לשבור את המוסכמות שוב ושוב ושוב ולעשות לי פלונטרים בעלילה, כאלה פלונטרים שלעיתים אני יושבת מול המחשב, בוהה בטקסט ומנסה לחשוב איך לעזאזל אני יוצאת מזה. והכי חשוב, הפסקתי לפחד מהסיפור עצמו.
אז כרגע אני ממשיכה לכתוב בשצף וברצף, אמרתי כבר שכתבתי השבוע 19,000 מילים? ואני עדיין לא יודעת מה יהיה סוף הסיפור. בתוך הראש שלי מתרוצצים כל הזמן שני סופים ואני לא מצליחה לבחור ביניהם. אז החלטתי לעשות את המתבקש – לתת לדמויות שלי להחליט מה יהיה הסוף, כרגע, אני לא מתעסקת בזה, אני פשוט כותבת.
טיזר לשבוע הבא : אספר על מה הספר ומה הרעיון שהוביל אותי לכתיבתו.
