חופש.
ארבע אותיות, מילה קצרה. תמציתית משהו שמקפלת לתוכה ימים ויבשות. מסוע וכרטיסי עליה למטוס. ארנקים וכרטיסי אשראי בינלאומיים. שפות.
חופש משפחתי.
נו, טוב.
חופש משפחתי, זה כבר ליגה אחרת.
פוטנציאל לטרפת. או לזמן איכותי. או גם וגם רק עם האפשרות לעבור ממצב א' לב' ובחזרה על פני היממה כולה. וחוזר חלילה.
שש נפשות. טיול ברמצווה. היעד- כרתים. ובסוף הדובדבן- אתונה. העפלה אל האקרופוליס. אל האלים ומעבר להם.
אמא- אישה למודת טוס אך רפת זיכרון ונטולת חוש סדר בסיסי. אורזת, כפי שכבר חשפתי בעבר, לפי שיטה אקלקטית פיוז'נית חסרת תועלת בעליל, אך בארשת של ידענית מוסמכת. (כמו רב הזמן בחיים)
אבא- אוחז באג'נדה בה לא צריך לארוז כלום פרט לסנפירים משקפות וחולצת טריקו אחת. הוא כבר יסתדר. אה, וגם תיק תרופות, לצידו עוד שקית, כי לא היה מקום להכל. פרט לניתוח לב פתוח הוא מוכן לכל מצב. (גם אותו יבצע אם לא תהייה ברירה, ידביק במסטיק לעוס קש שתיה משומש ועט כדורי למיכל חלב, והופ גם זה בוצע..)
בכורה, נושקת לגיל 18, העולם פתוח ובכל מקום מסתתר חתיך על פוטנציאלי ולכן חובה עליה להיות מצוידת כהלכה בכל פרטי הלבוש המתבקשים מהאירוע הצפוי להתרחש בכל רגע נתון. אי-פון, לובלו, אוזניות.
משופם- מתבגר- בעל קול עולה ויורד, אורז ממוצע. עשה לשם שינוי מה שאמא אמרה.. ספר עב כרס וכרית עצומה להניח ראש בטיסה קצרצורת.
קופצני- אורז תיק למטוס בגודל מזוודה שלא תבייש איש עסקים. מטיל לתוכו את כל מה שעינו רואה ומוסיף את מומו הקוף. טייל ותיק וחבר נאמן, כזה שאי אפשר בלעדיו.
תינוקת שמנמנה- תכולת השידה שלה ועוד קצת. בובה טל בובה דנה חיות עץ כמה ספרים חיתולים מגבונים ו.. עוד משו קטן.
ארבע מזוודות. שבועיים.
ארבע בבקר, באוטו בדרך לשדה. הקטנה מקיאה, גועל נפש. (זו תהיה נעימת הנושא של הטיול בשבוע הראשון). לא נשבר. היא מצחינה שאין דברים כאלה. אבל מתוקה מדבש.
שדה תעופה. אופוריה. שש נפשות בתנועה. יחד. משפחה. אין זמן. פיפי שטיפה נסיונית לטיהור האוירה אצל הקטנה ויאללה למטוס.
המשפחה שלי. אני עשיתי. יפה נכון?
זמן משפחתי כך הוכח מחקרית, הומלץ על ידי הפסיכולוגים, יועצות, בתי ספר להורים ואנשים אקראים בתור בסופר, הוא הדבר החשוב ביותר.
אנחנו דלים בזמן איכות משפחתי. ביומיום העומס ומרובה האוכלוסיה לה צריך להקדיש זמן איכות כה רב עד שלעיתים עובר יום ועוד אחד והשבוע עבר ולא ישבנו ולא דיברנו.
ההבנה ששבועיים נהיה יחד זה עם זה וזו ממלאת את ליבי אושר והתרגשות. ולצידה בהלה, הרי בי מדובר, מה יהיה אם שכחנו, אם לא נדע להיות יחד. מה יהיה אם ביחד הזה תתגלה האמת המזעזעת שאנחנו כבר לא, לא אוהבים, לא יכולים, איבדנו את היכולת להיות משפחה.
משפחה "נורמלית" כזו שיודעת להיות יחד, שרה שירים בעוד האוטו מגלגל גלגליו ומקפץ, מוציאה משחק קלפים ברגע הנכון, מנהלת שיחות עמוקות ומרגשות אל תוך הלילה זרוע כוכבים.
מה יהיה??
כרתים קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. מהשניה הראשונה. הרפתה את שרירינו התפוסים. מי הים חייכו אלינו, המפרצים קראו לנו, רומזים שכדאי שנרד אליהם. העגבניות היו חמות מהשמש ועסיסיות. שמן הזית סמיך. הפטה עשתה מה שגבינת פטה יודעת לעשות, הכי טוב.
ובכל הרשתות היו סיילים מה שגרם לדמעות אושר בזויות עיניה התכולות של הבכורה. אין כמו שקיות מלאות זרה-פול אנד בר-ברשקה ושות כדי לגדוש את הלב. זה אפילו השכיח לרגע את קוצי קיפוד הים שהיו נעוצים ימים ארוכים באצבע הרגל שלה..
בכל פעם שהבטתי נדהמתי מהגודל שלנו, מכמה רבים אנחנו. חשבתי, אני אחת ונהייתי הרבה. איש וארבעה ילדים אני נושאת באמתחתי.
היינו משפחה לתפארת. התעצבנו וצחקנו. שיחקנו ושתקנו. ישנו וקמנו. נרטבנו והתיבשנו. שטפנו (הקירח שטף) את מושב הרכב של הקטנה אין ספור פעמים, ואת הרצפה ואת הבגדים, מוטיב הקיא..
התחבקנו ואמרנו מילים אחד לשני ולעוד אחת ולעוד שני. סיפרנו דברים ונשאלו שאלות. חינכנו איש את רעהו, ללא הרף, כבובת בבושקה מגדול ומטה שרשרת הערות והצעות לשיפור.
חגגנו לקטנה יומולדת שנתיים. אכלנו פנקייק ועוגת שוקולד-תפוז ומומו הקוף נתן הופעה בלתי נשכחת.
היו גם דמעות. ורוך. וכעסים שהיה להם פתאום מרחב שהתבקש כל כך.
שמיים זרועי כוכבים. צווחות של ציקדות. כחול של ים. טעים של אוכל ונעים של אהבת אמת, תוצרת בית.
תראו מה יצא לי. כמה הצליח לי. משפחה. משלי.
מתפקדת.
על אף תלאות הדרך.
על אף רגעים של אי וודאות. של חוסר כוחות. של תהיות.
על אף עכברי הדיכאון, רעבים, מחכים בפינה. מאיימים להפוך את הנפש למפית תחרה מעוצבת.
על אף מאגרי אנרגיה מתכלים.
נוודית של חולות. אישה סחופת מחשבות, מטורללת, מטילה באי סדר חפצים למזוודות. עורמת.
ערימות של מילים, של אהבה, של שמן זית.
אמא מורחת קרם הגנה, אמא מכינה פסטה, מקלחת תינוקת שמנמנה, מספרת סיפור.
אני מסתדרת. וכרתים מרחמת.
כרתים מאפשרת. שני ספרים. רגע בשמש. התבוננות ממושכת, נחת.
מחשבה. מחשבות בשרשרת.
רגעים של לב מתפקע, רגעים של לב נחמץ. על הזמן שטס, על שלא הספקתי על מה שלא הייתי להם ומה שלא אהיה, וכמה של תקוות, צידה לדרך.
רגעים של השלמה מענגת. התבגרות. צחוק אמיתי מהלב.
כל יום סלט יווני. צזיקי. מוסקה.
כל יום ים ויחד. נשימה עמוקה.
רגעים של הערצה. על האבא שסידרתי להם שאף פעם לא מתעצל, שתמיד נכון.
של התפעלות מתבונתם, מיופיים, מהיכולת לנוע זה לצד זו וזה וזו. להתקל להתרחק ושוב למצוא את הדרך.
כלום לא אבד, רק גדל ולבש צורה אחרת.
כרתים נשארת. אנחנו ממשיכים.
אתונה.
ובכן אתונה נועדה לשימוח המשופם. להגשמת חלומו.
חמה ונוטפת. אלנבי בואכה התחנה המרכזית הישנה. אנחנו בהלם.
המשופם בשמחה.
הוא מחבק ומתפייט. כולו אומר שירה.
אל האקרופוליס הוא מטפס. במוזאון מתעכב על כל אבן. בשוק סוחר במטבעות.
הוא באושר שלא נראה כמוהו.
והאחרים מפרגנים לו. שמחים איתו-אותו.
כך שבסופו של דבר גם אתונה טובה אלינו.
חוזרים.
ארבע מזוודות של כביסה.
אבא מצטיין אמא מתבוננת. ארבעה ילדים שזופים ויפים.
משפחה.
שבועיים של יחד. צידה לשנה חדשה.