על פי רשימותיו של הסופר והמבקר קורניי צ'וקובסקי
כיוון ששירתה וחייה של אנה אחמטובה מלאו צער ועלבון, הקוראים עשויים לחשוב שאופייה היה קודר וחמור. אין דבר יותר מן האמת. לעתים רחוקות פגשתי בין אנשי ספרות אדם שכל כך נוטה לבדחנות אירונית עוקצנית, לחדות לשון ולסרקזם.
באופן משונה ההומור הלגלגני השתלב אצלה בטוב לב וחמימות.
מבין המשוררים הגדולים שניחנו בחוש הומור כה חריף ועוקצני אני יכול למנות רק את פיודור טיוטצ'ב. אני זוכר כיצד בנעורי התפלאתי ואף נעלבתי כאשר הזדמן לי לראשונה לקרוא שמשורר ענק זה, משורר בעל מימדים קוסמיים, שימש בה בעת כתבן דברי היתול שהגיב באמירות מצחיקות (ולא מצחיקות) לענייני דיומא למיניהם.
בדיחותיו של טיוטצ'ב נשתמרו הן במכתבים והן ברשימות, והיה מצער אילו מי שהכיר את אנה אחמטובה לא יציין, אף במרחק הזמן, את תגובותיה האירוניות (לעתים חריפות מאוד) לספרים, אירועים, אנשים ודברים אחרים. הבדיחות של אנה אחמטובה לא דמו לאלה של טיוטצ'ב שהיה דיפלומט ואיש חצר, מרוחק מן החוגים הספרותיים.
אחמטובה, לעומת זאת, התחנכה על ברכי החוגים הספרותיים. משנות נעוריה הראשונות היו בני השיח שלה ניקולאי גומיליוב, מיכאיל לוֹזינסקי, אוסיפ מנדלשטם. ישנו רק אפיגראם אחד בכל מה שכתבה. אך בעל פה שמעתי ממנה אפיגראמים רבים. הנה אחד מהם, אופייני בהחלט:
בא אליה משטוקהולם אדון שוודי מכובד ששקד על מחקר מדעי כלשהו המוקדש לה וליצירתה. כעבור יומיים-שלושה היא נשאלה אם דעות שהביע על כישרונותיה היו לרוחה.
אנה מייד השיבה: "לא ראיתי מימי חולצה לבנה צחורה כמו זו שלבש. אנחנו כאן לחמנו, עשינו מהפכה, רעבנו ללחם, שוב לחמנו, והשוודים במשך כל השנים הללו כִּ-בְּ-סוּ וג-ה-צוּ, כִּ-בְּ-סוּ וג-ה-צוּ את החולצה הזאת…", היא הגתה בהתמשכות מתנגנת את המילים האחרונות. היה נדמה לי שהן ביטאו את יחסה לרעיונותיו של האורח מן הארץ הרחוקה באורח ממצה.
</aכתיבת ספרי ביוגרפיה וזיכרונות – לאתר של מירי ליטווק
