הטלפון מצלצל…
אני מסתכלת על הצג ולבי קופץ. על רואה את המספר של הבית ספר…
המחשבה הראשונה… "מה קרה?? עכשיו נפרדנו והכל היה בסדר….?"
"הלו", אני עונה בהיסוס
"מה נשמע?" היא שואלת
"בסדר, קרה משהו?"
———————————————————-
האם מוכר לכם? קרה לכם? מה נאמר שם מעבר הקו???
היום בפתחה של השנה החדשה, אני רוצה לגעת בנושא כאוב והוא מערכת היחסים המורכבת בין הורים לבין מערכת החינוך.
מי שלא יודע או לא מכיר, שמי יוליה סודקוב. חוץ מהיותי מדריכת הורים ומטפלת ילדים, אני יועצת חינוכית. אני עובדת במערכת החינוך שש עשרה שנה.
אחת המטרות שאני מציבה לעצמי כל שנה מחדש היא לסייע לבנות מערכת היחסים מקרבת יותר בין הורים ומורים, מערכת היחסים שתהיה בנויה על אמון הדדי, הקשבה ושיתוף פעולה .
אני מאמינה בכל לבי כי האחריות על בניית מערכת יחסים כזאת היא אחריות משותפת. אין לנו פריבילגיה להיעלב אחד מהשני או לשחק משחקי אגו. אנחנו ביחד, צריכים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי שהילד יצמח, יתפתח ויגדל להיות אדם בוגר, עצמאי ואחראי.
אז איך עושים את זה נכון?? איך אני כאמא, בולעת את העלבון, כאשר המורה מאשימה אותי כי הילד שוב הגיע ללא שיעורי בית ואני כאמא לא עושה מספיק כדי לשנות את המצב??? איך אני כמורה, מסתירה את הדמעות, כאשר ההורים כועסים עליי שאני לא יודעת ללמד וכל הילדים עושים ממני צחוק ובגללי הילד צובר פערים, משועמם ומציק לאחרים???
התשובה ברורה לי… נושמים עמוק, יוזמים שיחה ומדברים על מה שכואב, כי אם לא נעשה זאת, נפגע בדבר הכי יקר לנו , בילד, וברור כי אף אחד מהצדדים לא מעוניין בכך.
אז מה צריך להיות בתוך השיחה הזאת?
- הקשבה – פשוט להיות רגע בתוך ההקשבה. לנסות לא לחשוב על התשובות והפתרונות, אלא פשוט להקשיב.
- הבנה למצב– להבין שמי שעומד במרכז השיח הוא הילד. הילד לא לומד, לאו דווקא כי אמו לא מצליחה להושיב אותו ולא כי המורה לא מצליחה ללמדו. חשוב להבין את הסיבה האמיתית וזה יקרה רק אם שני הצדדים ישתפו פעולה ויפסיקו להאשים אחד את השני.
- הבנה לרגש – לדעתי הדבר הקשה ביותר שההורים יכולים לשמוע מהמורה הוא שהילד לא מצליח/מתקשה במשהו. כולנו הורים וכולנו רוצים לראות את הילדים שלנו פורחים ומצליחים. כאשר ההורים שומעים על הקושי של הילד, לעיתים הם רואים בכך אמירה ביקורתית על ההורות שלהם ואז ישר מתגוננים. לכן, כאשר אנחנו, אנשי חינוך מדברים על הקושי של הילד, חשוב לעשות זאת עם הבנה מלאה לרגשות של ההורים. חשוב שאנחנו כאנשי החינוך נבין, כי הסובל המרכזי מהקושי הזה הוא הילד. ואם הילד סובל, קשה לו וכואב לו, אז גם ההורים סובלים יחד איתו. יחד עם זאת, אסור להורים להישאר בתוך הסבל הזה ולאפשר לו להשתלט עליהם. ברגע שההורים מזדהים מדי עם הקושי או הסבל של הילד, הם לא פנויים לסייע לו ומתחילים לחשוב על עצמם ועל סבלם. מכאן באות ההאשמות כלפי המורה והמחנכת, חוסר הרצון לסייע ולטפל .
המלחמה בין ההורים והמערכת , היא לדעתי מלחמה מיותרת (כמו כל מלחמה), אשר פוגעת בכל הנוגעים בדבר. כאשר ההורים יוצאים למלחמה (כביכול בשם הילד) הם מפסיקים לחשוב על הילד ומתחילים לחשוב על הניצחון במלחמה. יחד עם זאת, גם המערכת והעובדים בה צריכים להבין כי הם עובדים עם אנשים, עם דעות, ניסיון חיים, רצונות ושאיפות. והכי חשוב להבין, כי למען הילד שלו כל הורה יזיז הרים. צריך רק לדעת איך לגשת אליו ולגעת בו. אם אנחנו נדע לראות את הטוב והחיובי בכל ילד, אם נשקף את הטוב הזה להורה, לפני שנדבר על הקשיים, אם נעביר מסר כי הסובל העיקרי מהקושי הוא הילד, ההורה יירתם, ישתף פעולה ויעשה את כל מה שביכולתו כדי לסייע.
מערכת יחסים המורכבת הזאת בין ההורים לבין מערכת החינוך, דומה קצת למערכת היחסים במשפחה… אם הצדדים באים ממקום של שליטה וכוח, הדבר יגרום למלחמה ולמאבק, אך אם הצדדים באים מתוך המקום של הקשבה והבנה – ההצלחה מובטחת!
כולנו רוצים עתיד טוב יותר לילדינו, אז בואו נפשיל שרוולים, נשים את האגו בצד ונתחיל לבנות את הגשר היפה והמיוחד הזה של שיתוף פעולה, הקשבה, אמפטיה והבנה!!
שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה בלמידה הדדית, בהידברות מצמיחה ובעשייה מבורכת למען ילדינו!
