זה פוסט יום הולדת. הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה.
אוי, כמה דברים שהיו בה בשנה הזו.
בשנה הזו מתה אמי, שהייתה מתקשרת אלי תמיד ערב לפני יום הולדתי ואומרת לי, יולקל'ה, או יעלינק'ה, או יעלי'לה יש לך מחר יומולדת, ומתבלבלת במניין השנים, וכשאמרתי לה את הגיל הנכון הייתה אומרת לא נכון! לא יכול להיות! דני, שמעת? מה בלבלת לי את המוח, היא יותר גדולה, ומברכת במשפט שהפך לקאלט: כל שתבקשי לו יהי!
בשנה הזו הבאתי את בתי הגדולה, מעין, ללשכת הגיוס, ושם, כשקראו בשמה, לא יכולתי לתת לה ללכת.
אמא, את חונקת אותי, שמעתי אותה אומרת איפשהו רחוק בתוך צווארי, ומישהי ענתה מגרוני החנוק, עוד רגע, עוד קצת.
בשנה הזו היא מגיעה, החיילת שלי, פעם בשבועיים הביתה, ובכל פעם היא נראית לי באופן פרדוקסאלי משהו גם גדולה יותר וגם קטנה יותר.
בשנה הזו אפיתי עשרות אלפים של מגשי עוגיות לצה"ל. עם טחינה, עם קוואקר, עם שוקולד צ'יפ, עם שקדים, בלי שקדים, בטעם תפוז ובטעם לימון.
בשנה הזו נפרדתי מחצאית שלא אלבש יותר, ממכנסיים שפעם חשבתי שהן הכי יפות בארון, משמלה שנקנתה בגחמה של רגע ובתוך הארון היא נראית נפלא, הולמת אותו מאד ושם גם נשארה, עם תווית המחיר עליה, ומזוג סנדלים שאין לי מושג איך חשבתי שכאלה בדיוק חסרות לי.
בשנה הזו הפכה בתי הצעירה למתבגרת זועמת. דלתות נטרקות, צעקות נצעקות, ואני מחכה לגאון שימציא אפליקציה 'החלף את אמך', אולי ברגעים אלה היא, הזועמת שלי, החכמה, הנבונה, המצחיקה עד טירוף והנעלבת כמו ילדה קטנה, ממציאה אותה בעצמה, ביד אחת, כי השנייה תמיד שולחת וואטסאפ.
בשנה הזו שלחתי בכל יום שישי שיר לחברותיי שהן בעצם אחיותיי, תמר, שירלי ורונה, עם מחשבות על השבוע, ועל החיים, ועל האהבה.
כמו חמור שמריח מים, כותבת לי שירלי חברתי, אחרי שאני שולחת להן את אחד השירים היפים בשנה האחרונה 'אחרי שנה' של חמוטל בר יוסף, אני רצה לשוקת ביום שישי לראות ולרעוד, אז אם את לא מתנגדת, הייתי רוצה שתזכרי תמיד למלא את השוקת ביום שישי, להיות מבוע שלא נעצר…
בשנה הזו כתבתי מאות סטטוסים בפייסבוק, 10 פוסטים ב SALOONA, וגיליתי, שוב כמה הכתיבה היא חלק גדול בחיי, והלוואי ויכולתי לעזוב הכל ורק לשבת ולכתוב. טוב נו, גם לבשל ולראות טלוויזיה.
ואהבה.
בשנה וארבעת החודשים האחרונים (כי כאן לא נוותר אפילו על שעה אחת), מלווה ועוטפת ומחבקת חזק, אהבה גדולה, מה גדולה, ענקית- את חיי. את חיינו, של ע. ושלי.
בשנה הזו היינו בעשרות טיולים ברכב וברגל, טבלנו במעיינות, היצפנו והדרמנו, ירדנו לעת שקיעה לטיול בבריכות השושנות שבעמק, ובלילות של ירח מלא. ובכל מקום אהבנו.
הכנו עשרות ארוחות בוקר וערב משותפות, עם הילדים, בלי הילדים, רבצנו בבריכה, ועלינו במעלה ההר ביום גשום, שלחנו מאות ואלפי נשיקות וסמיילים זה לזה, והחזקנו זה בידו של זה גם ברגעים קשים, מפחידים וכואבים עד שהשמיים התבהרו והרמנו את ראשינו אליהם כשע. אמר לי, תראי, הנה חיוואי, ואפשר היה שוב לנשום.
בחוץ, כמו בכל שנה, אוספים עכשיו את הגזם ברעש גדול, וכנראה שגם השנה, לא יקימו לכבודי אוהל קרקס באמצע הרחוב.
אבל מי צריך קרקסים, כשהילדות שלי מגישות לי שתי קופסאות באחת שרשרת מקסימה, בשנייה צמיד עם שתי דמויות ילדות קטנות תולות עליו, והקפה טעים, והפנים איך שהוא מונחים במקומם, וגם הגוף, ובפייסבוק מתחילות להצטבר ברכות מחברים, ומחברים וירטואליים שהפכו לחברים של ממש.
כי אחרי הכל, אומרת המשוררת רחל שפירא, יש כמה פרוסות של נחת, בטירחה היומיומית.
[youtube http://www.youtube.com/watch?v=1KkckYSKG2Q nolink]
