גם חסות מגיעות לגיל של אנשים מבוגרים. גם לחסה הספציפית הזאת זה קרה.
לציון היום, ועקב אכזבות העבר, ועקב זה שאני עובדת קשה, ועקב הדכדוך שפקד אותי לאחרונה, ועקב זה שממש לא רציתי לחשוב על הכנת ארוחת ערב, הלכנו, כל המשפחה, לארוחת ערב במסעדת BBB.
חשבתי לעצמי – קרוב, הרבה בשר לשמחת הפורת (היא היתה הכי שמחה אילו פרה היתה רועה בסלון שלנו, והיא מדי פעם יכלה לבצוע לה איזה אנטריקוט קטן ולזרוק על המחבת), שניצלונים לנארוטו, בלי ללכלך סירים או את מחבת הפסים האיומה של איקאה, בלי לשטוף כלים – קלאסיקה.
אז חשבתי.
בשש התקשרתי להזמין מקום, למרות שחשבתי לעצמי – בסך הכל מדובר ב BBB. מי כבר ירצה לבוא לשם. האנטיפטית בצד השני של הטלפון מיהרה להעימד אותי על טעותי. אולי, אולי, יהיה מקום בפנים. אם לא היא תנסה לשמור לנו מקום בחוץ. בסיום השיחה ממש הרגשתי הכרת תודה עמוקה כלפיה.
אחרי כרבע שעה הגענו למקום. סוג של דיינר שכזה. מארחת סוקרת אותנו בהבעה צוננת:"כן? הזמנתם מקום?" אני מזכירה לה שדיברתי איתה לפני פחות מרבע שעה. "אה, את חסה? איתך דיברתי?". ומובילה אותנו בגועל מסוים לשולחן שלנו. "תצטרכו תפריטים? פשוט הכל מסודר כבר על השולחנות של אלה שהזמינו מקום". לא, תעזבי, אנחנו כבר נזרום איתכם, ברור שנצטרך תפריטים. המארחת, בסטרפלס נטול חזיה, מנדנדת את שדיה מאיתנו והולכת בטח לעבור חטוי. המסעדה, דרך אגב, ריקה מאדם.
אנחנו סוקרים את המקום – השולחן שלנו הוא הרחוק ביותר ממרכז המסעדה, ובצורה מפתיעה – הקרוב ביותר לפינת משחקי הילדים. המזגן מקפיא את המרחב, ולידנו צרפו בערך עשרה שולחנות – קיבוץ קטן עומד בודאי לחגוג יומולדת לאחד מחבריו.
אחרי חמש דקות הפורת מתחילה להשתעל. הנארוטו מאבד תחושה באפו ואב הבית מאשים אותי שהוא לא הביא סווטשירט.
אחרי עוד חמש דקות אני ניגשת לאחד המלצרים ושואלת אם נוכל אולי להזמין. הוא ממהר אחרי, תוך שהוא מסביר לי שהיום יום שישי ויש הרבה עומס כי יש הרבה שהזמינו מקומות מראש. אני מציינת בפניו שגם אנחנו הזמנו מקום מראש, ואפילו הפלאנו עשות וממש הגענו. אנחנו עדיין יחידים במסעדה בשלב הזה.
המלצר לוקח מאיתנו הזמנה. אב הבית מבקש פיש אנד צ'יפס. המלצר מבקש לציין שאפשר לקבל במקום הצ'יפס פירה. אב הבית עומד על דעתו שמה שהוא רוצה לאכול זה פיש אנד צ'יפס. המלצר מבקש לציין שהפירה הוא חלבי. כדי למנוע אי הבנות הוא מקריא לנו שוב את ההזמנה שלנו. אנחנו מתקנים בסבלנות את הטעויות, רק כדי לגלות בהמשך שכנראה יש לו מניות בחברה של אלה שמייצרים את מועכי הפירה, או משהו.
אחרי עידן מגיע האוכל. יחד איתו מגיע הקיבוץ החוגג. מדובר כנראה בקיבוץ לכבדי שמיעה, אוהדי מכבי וחובבי ילדים בלבד. הווליום מסביב לשולחן שלהם לא מאפשר לנו לדבר אחד עם השני. במיוחד מפריעות לנו הצעקות של אמא של יונתן "יונתן!!! יונתן!!!! אה, הנה אתה חמודי!!! תגידו שלום ליונתן!!! שלום!!!! שלום!!!!". יונתן כנראה למוד נסיון, כך שהוא ממשיך לנסות לפלס את דרכו אל החופש בזחילה נמרצת לחדר המשחקים. האוהדים מפליאים בשירת "דיוויד, דיוויד, דיוויד". המלצר המטורלל שוכח להביא לנו את הרטבים. ואז את המים. "יונתן!!! יונתן!!!", "פיש אנד פירה?". "דיוויד, דיוויד"."הזמנתם מקום?!". "אה, אמרת חצי קרלסבג מהחבית? אני שמעתי בקבוק טובורג אדום". "שלום!!!!, תגידו שלום ליונתן!!!".
בשפתיים מכחילות אנחנו מבקשים את החשבון וכושלים החוצה, לליל שרב תל אביבי.
אז לא, אנחנו לא רוצים להיות חברי מועדון שלכם. ולא, האוכל לא משהו (וזה שהוא לא מאד יקר לא הופך אותו לטעים יותר). ונכון שאנחנו לא שולחן עשרים, אבל עדיין לא נעים לעבור ליד בעל הבית כשהוא מצווה על אחד המלצרים לפנק את שולחן עשרים.
ועדיין, יומולדת. והכל נשכח כשרואים את זה:
