הימים האלה שמקדימים להחשיך מהווים אתגר.
כשמגיעה השעה חמש נפרדת השמש כאילו כבר שבע וקצת. כאילו היא חייבת אבל ממש בזריזות להתפנות לקצה השני של הכדור כי שם מתרחשת זריחה וזה דחוף, ואין זמן להתמהמה.
זה נכון אגב, באמת מתרחשת זריחה במקום אחר. וזה כשלעצמו נס.
זו תופעה ידועה. גם אצל בני אדם. לעיתים אצל אחד מחשיך בעוד אצל שכנו זורחת שמש נהדרת. מהחלומות.
אלה הם הימים בהם החורף הוא הבטחה מעורפלת, זיכרון עמום של משהו שהתרחש אבל ממאן להתגשם עדיין.
ימים של חושך שהקדים והמתנה.
אלה הימים בהם אני חושבת על האור. באופן כה באנאלי העדר האור מזמין אותנו לזמן את האור. נוכחותו של החושך מעצימה את זוהר האור.
אני נזכרת בימים אחרים בהם עננה קבועה הייתה תלויה מעל לראשי, מאפירה את נקודת מבטי, ממטירה דמעות סמיכות של חושך על חיי.
ימים בהם האדמה ריחפה מעל לאדמה, קורים דקיקים מעטים חיברו את חיי ללמטה.
ימי החושך הגדול. וככל שהיה גדול החושך, שמיכה ארוגה בצפיפות, כך הייתה נוכחת הכמיהה לאור. במסדרונותי הארוכים. בפינות עזובות בתוכי.
הייתי יוצאת למסעות עיוורים בחושך האטום. מקשיבה לפיצפוצי האור במרחק. אותם פיצפוצים שמשמיע קורנפלקס פריך ברגע המפגש עם החלב הקר בקערת בוקר עגולה.
אלה היו הימים. ואינם עוד.
כאילו התקצרו המסדרונות. התמעטו הפינות. מפת הפנים שלי הפכה פשוטה יותר. לניהול, לתפעול. לתקשורת. מספר המתגים הלך וקטן. משהו הפך פשוט יותר.
הזולת שמסביבי מדווח בימים אלה על כך שאני מרוחקת אך זוהרת. נוכחת אך טרם חזרתי במלואי. יש שמביעים דאגה. יש שתוהים.
אני כאן. פשוט הכל מואר. אני רואה. זה לא קרה ביום. ועדיין לא חנוכה.
זה לא שאין עדיין פינות כאלה בעיקול של הסיבוב. אבל לרגע הכל מואר לי. וזה אושר גדול ושמחה.
וכן, זה מתמיהה. וזה הופך אותי למרוחקת וזוהרת. לנוכחת אבל באופן שלא כל החלקים בי שווים.
זה לא שמצאתי את כל התשובות. להיפך, יש לי שאלות חדשות. אבל האדמה מונחת בדיוק על האדמה והשמיים בהירים לי. וכל רוח שנושב נושב בזמן. איזה תואם חדש.
לראשונה בחיי לא ביקשתי לי כלום. האור הגיע אלי. במנות שאפשר להכיל. בהדרגה. שוטף את הקצוות הכי רחוקים, מפדר את ריסי הכאב העמוק בנצנצים שמחזירים אור לקצה השני, ישר לשמחת הלב שמתעורר.
ולא אין לי מתכון. ואינני בטוחה שהוא כאן להשאר. והפחד שילך ממני מעביר בי צמרמורת.
אבל לעת אתה הואר לי.
ובאור החדש מי שאני ומה שאני זה בסדר ממש.
בשעה חמש וחצי כשיורד חושך של כמעט חורף על הכל עולה בי נוגות מימים אחרים, כמו מכבדת לרגע קטן את מי שהייתי ומה שקרה לי אז.
לאחר כמה רגעים היא נספגת, הנוגות, אל קערית זהב, נספגת אל הזוהר.
תיכפ חנוכה. ויום אחר יום יגרש האור החמים את החושך. אם ניתן לו. להצטבר. אם ניתן לו משמעות.
בכל יום אפשר יהיה לראות יותר ואז לבחור. מה להיות ועם מי. אם נבחר. לא להסיט את המבט. להתעמת, לא לוותר על העקרונות שלנו.
כי אם נאיר יתבהר. לא תהיינה פינות חשוכות בהן יתאפשרו ניצול ושפלות תחת מעטה של זוהר.
כשמואר רואים. אם בוחרים. לראות. לעשות.