"ואיפה לעזאזל כל הגברים?"
זה מה שתפס אותי. זאת ההערה בפייסבוק שהקפיצה אותי. מה זאת אומרת, איפה כל הגברים? אני פה! הייי. אני פה!
אהלן, וידוי קטן: אני די חדש בקהילת הבלוגריות/ים של סלונה. אני עוד לא רגיל לכל המיזמים והשטיקים ושאר ההפתעות (מתרגל … מתרגל …) וכנראה גם פספסתי את הפרסום הראשון על המשחק. משחקים בגמד-ענק. רגע רגע … מה זאת אומרת גמד-ענק. זה המשחק הזה שהילדים שלי משחקים בפורים בכיתה שלהם. זה לא משחק של ילדים כזה? אז זהו, שגם מבוגרים משחקים ואפילו נהייתה איזה מין מסורת בקהילת הבלוגריות/ים של סלונה.
נו? בקיצור? אז אתה מצטרף?
ברור שאני מצטרף. עם מעט חשש, אפילו לא יודע למה, דריכות ו .. כן, התרגשות. למה לא? מה, זה מגניב. אז נרשמתי וחיכיתי בסבלנות. את מי אני אקבל? את מי אני אקבל? מי תהיה הענקית שלי? ואולי זה בכלל יהיה ענק?
ואז פתאום, מבלי הודעה מוקדמת, אחרי שכבר כמעט שכחתי מהמשחק, קיבלתי הודעה מהמארגנת. שלום לך. הענקית שלך היא … ככה וככה. היא גרה בסביון! סביון! בתור ילד, סביון זה היה המקום שגרים בו האנשים הכי עשירים במדינה. דאלאס? שושלת? (מי ילד של שנות ה-80, מי?) כאלה. אבל הי, אני כבר גדול, נכון? אני כבר יודע שגרים שם … ממממ … גרים שם אנשים. רגילים. אפילו יכול להיות שהם אנשים נחמדים. סביון! פאק! מה כבר אפשר להביא למישהי מסביון?
צריך להפעיל את חוש היצירתיות הלא כל כך מפותח שלי. אתם יודעים, במהלך שנות נישואים ארוכות, מתישהו בתהליך הדרגתי, נגמרים הרעיונות. נגמרת היצירתיות. פעם … בהתחלה בהתחלה, עוד הייתי קונה לה מתנות. מפתיע באיזה כרטיסים להופעה שווה, אחר כך זה המשיך ב … לא זוכר כבר מה. רק זוכר שבסוף זה הדרדר ל … "טוב מאמי, תקני לך כבר משהו ממני ליומולדת, הא? גם ככה החשבון שלנו משותף". ואחרי זה אני מתפלא שהיא רצתה להתגרש ממני! טוב, לא מתפלא, יצאתי דביל, אין ספק. אבל מי ידע? מי חשב? כוסאמק, כל הזמן צריך להיות יצירתי? כל הזמן צריך ליזום? כל הזמן צריך לחדש?
אז זהו … כנראה שכן. וזה קשה. זה קשה עם מודעות. על אחת כמה וכמה, זה קשה בלי מודעות. תוסיפו לזה כמכפיל קושי התנוונות סיזיפית מול המסך הקטן. חדשות. כדורגל. כזה. מממ …. נראה לי שגלשתי, לא?
או קי … אז צריך להיות יצירתי! צריך להיות מקורי.
יצירתי, יצירתי. שאלתי קצת שאלות, יש לה ילדים? בני כמה הם? פשפשתי גם קצת בפייסוש שלה, אולי יהיו לי תובנות על מה היא אוהבת. ואז חשבתי לעצמי … רגע רגע רגע …. היא בלוגרית. אה הא! איך מגיעים לבלוג שלה? אני שואל בחינניות. קיבלתי מיד את הקישור והתחלתי לחפור. מה מעניין אותה, על מה היא כותבת. ואז ראיתי פוסט על זהבה גלאון ופוסט על גבי לסקי (גבי לסקי? מי זאת בכלל?) ועל שלי יחימוביץ' (הי הי, אותה אני מכיר) ועל יעל גרמן ועל … נו? הבנתם? יופי! אז היא כותבת על חברות כנסת. פוליטיקאיות. האם זה היה עוזר לכם ברעיון למשלוח מנות מעניין ומקורי? כנראה שלא. אבל לי זה הדליק ניצוץ. נזכרתי במשהו. ועכשיו … עננים מתפוגגים … חוזר בזמן כמה חודשים ….
באחת מהליכות הבוקר, או אולי בנסיעה לעבודה, או משהו כזה, אני מאזין לפודקאסט: "סיפור ישראלי"
ככה קוראים לפודקאסט.
פודקאסט?
זוכרים?
כתבתי על זה כבר, כאן!
כשכתבתי את הפוסט ההוא, על הפודקאסטים, אז "סיפור ישראלי", עוד לא נכלל ברשימת המומלצים אבל הי אני מתעדכן כל הזמן. בקיצור הקשבתי לפרק על אובססיות. ואם בא לכם אז תוכלו להאזין כאן. אחד מהסיפורים היה על איזה בחור שהאובססיה שלו היתה … שימו לב … ממש פטיש כן? (לא פטיש של מסמרים, פטיש בפא רפה עם סגול של סוטים) …. אובססיה לחברות כנסת! טא-דאם! ובפרק הוא סיפר שבתור ילד הוא החל להתכתב עם חברות כנסת ושאר נשים משפיעות וכשגדל, ראיין אותן, אחת אחת וכתב ספר. ספר על חברות כנסת!
חוזרים אל הגמד-ענק … אז חשבתי לעצמי … טוב, הענקית שלי כותבת על חברות כנסת. כנראה שיש לה משהו עם חברות כנסת. אולי אג'נדה, אולי סתם עניין, אולי היא בכלל אשתו של ההוא, האובססיבי. אז עשיתי מעשה. בעולם שכולו פייסבוק יצרתי קשר עם הדף של הפודקאסט, דרכם הגעתי אל הבחור. ומפה לשם, ווטסאפ קצר והנה מצאתי את עצמי בטבורו של חודש מרץ, עומד ברחוב הארבעה בתל אביב, אורות מהבהבים, גשם טורדני, מחכה לאובססיבי ההוא שירד מאיזה משרד. הגיע בחור מזוקן, נראה קצת ילד, עם חיוך מבויש נכנס לאוטו וכמו בעסקת סמים מפוקפקת החלפנו את הטובין. הוא נתן לי ספר פרי עטו ואני שלשלתי לידו מזומנים. האמת היא … שגם רציתי הקדשה אישית לבלוגרית (מי בכלל מכיר אותה?) אבל היה חסר לנו משהו קטן. עט! כל מה רציתי זה פאקינג עט! לא היה בנמצא. לא נורא אה, היא תסלח לי נכון?
בזמן כתיבת שורות אלו, המשלוח עוד לא הוכן, עוד לא נארז, בטח עוד לא נשלח, אבל זה לא ממש הכל. יש גם צד שני. אולי אני גמד אבל .. פתאום מבול שאלות. שואלים אותי, אומרת המארגנת … יש לך ילדים? בני כמה הם? אה, וגם במה אתה עובד? פתאום הבנתי. הי, אני גם ענק של איזה מישהי או מישהו. יש איזה בן אדם ששובר את הראש, מה לעזאזל אני מביא לגרוש הזה? האמת שזה מרגש, מעניין, אני במתח.
כל הפוסט הזה אני מזמזם שיר. לא ממש קשור אבל יש שם שורה שנתפסה לי." … נסיכה וצפרדע, ארנב וגמד, שרים עד אור בוקר, רוקדים יד ביד. " (נשבע לכם שעד לרגע כתיבת שורות אלה, הייתי בטוח שהמילים של השיר הם: ענק וגמד, ניחא). ואם כבר נשים וכאלה אז קבלו את ….. המכשפות!
[youtube kuqhoQxa5Rk nolink]
בסופו של יום, אם אחזור לפסקה הראשונה, ת'כלס, צודקת. באמת אף גבר לא נרשם. מה זה אומר עלינו, הגברים? עד שלא בועטים לנו בתחת אנחנו לא זזים? שאלה.