"ההורים שלי יהרגו אותי אם ידעו שאני בהריון…"

היא באה אליי, מפוחדת, העיניים הנפוחות מבכי ואמרה : אורלי – אני יכולה לדבר איתך? עכשיו. הסתכלתי עליה ושאלתי:  זה דחוף ? כן, היא הנהנה בראש וראיתי כבר את הדמעות….בואי, בואי נמצא לנו פינה שקטה לגמרי שאף אחד לא יפריע לנו אמרתי לה בשקט וברוגע. חיבקתי אותה בעדינות – הרגשתי שהיא צמאה לחיבוק הזה – אבל בעדינות לגמרי. סוג של חיבוק נוגע-לא נוגע…
אנחנו מכירות כמה שנים. הדרכתי אותה – ועכשיו אני עם קורס ערב. בת 16. שייכת לקבוצה של אלה שעושים את הכי טוב שיש. היא חכתה לי בפינה והתיישבנו על הדשא, בחוץ, רחוקים מהעין.
אני בהריון היא אומרת לי בנשימה חטופה. אני שותקת. מחכה לשמוע אבל יודעת שהיא צריכה את האוויר שהיא מחפשת אנושות כדי להמשיך לדבר. יש לי סבלנות. "לא רציתי אבל הוא לא ויתר לי.." -היא מספרת. אני מכירה אותו, מהשכונה אבל אנחנו חברים טובים. לפעמים יוצאים עם החבר'ה, לפעמים מסיבות משותפות, חברים משותפים – את יודעת…היא אומרת ואני מהנהנת ושותקת. צריך להכיל אותה בשלב הזה. אני שותקת אבל מחבקת אותה בעדינות.
את יודעת? זה לא שלבשתי איזו חצאית מיני כזו מיוחדת או חולצת סטרפלס. לבשתי בגדים של יציאה. יציאה רגילה. כולן מתלבשות ככה. אז מה? הוא לא התחיל איתי אפילו – הוא רק ליווה אותי, רצינו ללכת דרך הקיצור שאנחנו מכירים, היינו עייפים. אני מסתכלת עליה במבט חטוף והיא קולטת שאני איתה ועדיין שותקת….והיא ממשיכה.
קצת אחרי אמצע הדרך יש שם שני ספסלים והוא אמר לי : יאללה, בואי נשב קצת, ננוח…את רואה ששנינו שפוכים כבר לגמרי. בסדר אמרתי לו. חשבתי שנשב שלוש ארבע דקות ונמשיך הלאה. הוא התחיל לחבק ולנשק אותי ואני נישקתי אותו חזרה – הוא בכל זאת ידיד שלי. כאילו אמרתי לו שזה בסדר – מותר לך להתחיל איתי. פתאום הנשיקה הרגישה ארוכה וחזקה מדי והתחלתי לנסות לזוז קצת, שיבין ש-די, נמאס לי, כבר לא רוצה יותר. אני מרגישה שהוא מחבק אותי חזק והמבט בעיניים שלו משתנה. הנשיקה נגמרת לה. הוא מחליט.
אל תזוזי הוא אומר לי ואני מסתכלת עליו במבט תמוה. תגיד, השתגעת? מה זה "אל תזוזי" ? מה זה? יאללה, בוא נמשיך….אני מתכוון ברצינות, אני לא משחק איתך – פתאום יורד לי האסימון. הוא לא צוחק ואני מתכווצת מפחד ורוצה ללכת. אי אפשר. הוא מחבק אותי ומוצא תנוחה שטובה ומאפשרת לו "לשחק" בי. תסתמי – הוא אומר לי. אני מנסה להזיז אותו ממני ולוחשת לו : תעוף ממני חתיכת פסיכי. את משחקת באש הוא אומר. שתקי , אם לא – תצטערי.
העיניים דומעות והוא מפסק לי את הרגליים. בכוח. אני הכרתי אותו בתור ילד עדין. לא מישהו עם כוח. טעיתי. בכלל לא חשבתי עליו. הוא הרי ילד מהשכבה. אני שרועה עם הגב על הספסל וזה כואב לי. הפיסוק מכאיב. הוא גדול. הוא מצמיד אותי לספסל. לגמרי. שלא תזוזי הוא אומר. אם תזוזי – אני קורע לך ת'צורה. אני חושבת שהוא הולך לקרוע לי את הצורה ושותקת. לא יודעת אם אני פוחדת או משותקת. עוצמת ת'עיניים ומרגישה אותו בפנים. אלוהים, אני צורחת. אני מרגישה שאני צורחת ולא שומעת כלום. אני מנסה לזוז והוא , כמו מסמר מצמיד אותי לספסל. זה מכאיב לי נורא. הוא בפנים עמוק.
אני רוצה להגיד לו. היד שלו על הפה שלי. לגמרי. אבוד לי, אני יודעת. אני מרגישה לחות בתוכי , איכסס..אני רוצה למות. הוא נרגע ואומר לי : אם אני אדע שאמרת למישהו – את מתה. אני הולך עכשיו ואת מחכה עשר דקות.
חיכיתי יותר ולא היה לי למי לספר – אז באתי אלייך עכשיו היא מתפרקת ובוכה את נשמתה למוות. אני מחבקת אותה חזק חזק ואומרת לה: טוב עשית. היא מסתכלת אליי במבט מבוהל ואומרת לי :ההורים שלי יהרגו אותי. אף אחד לא יהרוג אותך- אני כאן בשביל לשמור עלייך. טוב שה-קולר כאן ליד ואני לוקחת כוס מיים ושוטפת לה את הפנים ונותנת לה לשתות קצת. את יכולה לקום ? אני שואלת. למה? כדי לשבת בנוחות על הכורסאות בצד. אף אחד לא ייראה. כן – היא מהנהנת בראש… מה לעשות? אני בטח בהריון…היא אומרת לי בנשימה אחת.
קודם כל – בואי טיפה, לאט לאט נסדר את החולצה ונשטוף פנים . טוב, היא אומרת. לאט לאט – אנחנו לא ממהרות. את רוצה ללכת לספר למישהו? זה חשוב אני אומרת לה. שלא יקרה עוד פעם ושהוא ייקבל עונש. כן, היא אומרת. יא חתיכת בן זונה. אולי נגש כאן לבית החולים? שיבדקו אותך קודם כל – שנדע אם קרה לך משהו בגוף עצמו. הם יספרו להורים שלי היא שואלת? לא, אסור להם אני אומרת. לפי החוק אסור להם.
טוב, אז בואי היא אומרת. אנחנו מגיעות לבית חולים ואני נגשת לאחות האחראית ואומרת לה בשקט. היא נאנסה עכשיו. אנחנו בעדינות נלקחות לחדר פרטי בצד. בשקט בשקט. נכנסת הרופאה התורנית והאחות. היא מלטפת אותה ומסבירה לה שהיא צריכה לבדוק שלא נגרם נזק פיזי ולקחת דוגמאות כדי שאם יתפסו אותו יהיה אפשר להוכיח. זה כואב -היא שואלת? לא, זה לא נעים, אבל לא כואב. הנה אורלי, היא תחזיק לך את היד ואני אגיד לך כל דבר לפני שאני עושה.
הדמעות זולגות בשקט -הרופאה סוגרת את ערכת האונס ובינתיים מחכים גם לתשובת בדיקת הריון. הרופאה נכנסת, כן….את בהריון היא אומרת לה ולי. היא לא זזה .אחרי כמה דקות היא אומרת – ההורים שלי יהרגו אותי….לאט לאט אני אומרת. אף אחד לא יהרוג אותך….בואי, הנה מכנסי שרוואל וטי שירט. אף אחד לא ייראה.
לא רוצה הבייתה היא אומרת. לא צריך אני עונה. בואי אליי ונחשוב. יהרגו אותי היא מתייפחת ואני מחבקת ומבטיחה…..אף אחד לא יהרוג. הם יישמחו שאת חיה – אם תחליטי לשתף אותם. את לא מוכרחה לספר אני אומרת לה. זה יכול להשאר סוד – אבל בואי נחליט אחר כך.
את לא אשמה !!! זה לא קרה בגלל המיני או הסטרפלס !! את לא אשמה ואף אחד לא יהרוג אותך !!!
אני רק ילדה בת 16 – ואני בהריון. מה יחשבו עליי ? היא נרדמת מותשת……