'גם במקום העבודה שלך יש כזו ארוחת בוקר?' אני שואלת את סופי, חברתי.
אנחנו מעמיסות על הצלחת תאנים, אבטיח, ענבים, ומתלבטות בין כריך קטן עם טונה לבין כריך קטן עם חציל ועלי רוקט.
המקום הוא משרדי GOOGLE, בתל אביב, ואנחנו, כ- 30 בלוגריות כובשות את הקומה ה-29 בבניין, ובאנו לכאן לסדנת בלוגריות יוטיובריות בגוגל.
אני גרה בפייסבוק, חיה בבלוג, מלמדת כתיבה ובלוגינג בסדנאות שלי 'בלוג משלך' ואם צוקרברג הוא אחד אלוהינו, מבחינתי גוגל הוא אב הבית.
אז התמקמתי באולם הגדול שמתחתיו נוסעת כל תל אביב, מלטפת את כריכת העור של המחברת שחיכתה לכל אחת מאתנו, זוממת לצאת מכאן עם אחת הכריות הרקומות באותיות הכל כך מוכרות לכולנו.
הידעתם, פתחה איה מירוני, אחת מהנשים המוכשרות והמאושרות שעובדת בגוגל, שליוטיוב יש היום מעל מיליארד מבקרים בחודש? בעולם כולו יש 7.5 מיליארד בני אדם, אז תעשו את החישוב בעצמכם.
ואיה מתחילה להזרים דוגמאות של נשים וגברים צעירים, צעירים מאד, שמצלמים את עצמם, מעלים לערוץ היוטיוב שלהם, ומגיעים למספרים דמיוניים של מיליוני צפיות.
למשל, זואלה. לא ידעתי שיש מישהי כזו, אבל מסתבר שחוץ ממני, 11 מיליון המנויים שלה ביוטיוב יודעים ועוד איך.
למשל אשלי דקשי בקשי, שלו היו מעירים אותי בלילה ושואלים אותי מי זו הייתי אומרת שזו גרושתו המופרעת של דאפי דק, שעזבה אותו בגלל הקול המעצבן שלו, והיום חיה בזוגיות מאושרת עם הנין של מיקי מאוס.
והן צעירות, יפות, רזות, בלונדיניות, ומדברות בטבעיות מול המצלמה כאילו קיבלו אותה במתנה בחדר לידה, ומאז הן משתתפות קבועות ב'מחוברות' לכל חייהן.
'מי אלה?' אני שואלת בעצבנות את תמר ועידית שיושבות לידי, 'אתן מכירות אותן?'
כי ככל שהן מתרבות על המסך כל האשליות והזואלות האלה, אני מרגישה איך נולד לי עוד קמט ואיך אפשר יהיה לטשטש אותו מול המצלמה, כי מה שהן מבליטות, אני מנסה להסתיר.
בחדר קמה מהומה קטנה, כשאנחנו דורשות סרטונים של נשים בגילנו, ואני רואה בעיניה של המרצה הצעירה, את אותו המבט שאני רואה בעיניה של בתי המתבגרת, כשאני מבקשת ממנה שתסביר לי לאט, איך עושים את הזה במחשב- רחמים.
לפני 25 שנה, במאה אחרת, זכינו במכשיר וידאו. לא היו מאושרים מאתנו, והווידאו הזה, עם שלל הקלטות שלו, ליוו אותנו במשך שנים, והילדות שלי גדלו לאורו, בתוך הסלקלים שלהן, רואות בלופים את כל קלטות הסרטים של וולט דיסני, עוזי חיטמן וחני נחמיאס שנקנו בגרושים בבסטות של הימאים בעיר התחתית בחיפה, כדי שאנחנו נוכל לישון צהריים.
והשבוע, שמעתי, שהמפעל המייצר את מכשירי הוידאו האלה, סוגר את שעריו ומייצר מכשיר אחד אחרון ומיותם.
לך תסביר היום לאיזה ילד מה זה וידאו ומה זו הקופסא השחורה הזו שדחפנו לתוכו, והרצנו אותה קדימה ואחורה, ובעיקר איך נאבקנו בתוכניות ההקלטה העתידיות ובאיפוס השעון שלו.
אבל אנחנו כאן, במאה הזו, בחדר הזה, בקומה ה-29, ובאנו ללמוד איך להפוך את הבלוג שלנו ל VLOG.
איך לדבר עם קהל. איך להיות אותנטיות, ישירות, נחמדות, מצחיקות, חכמות, מעבירות מסר אמיתי ואמין, וכל זה בלא יותר מדקה וחצי, אחרת הצופים שלנו ילחצו על הכפתור וניעלם לחייהם לעד.
'כל יוטיובר הוא בעצם בלוגר' אומרת לנו ענת סקלי המקסימה, שגם היא מהנשים המאושרות שעובדות בגוגל 'יש לכן מה להגיד, ונסו להגיד זאת גם במדיה החדשה, היוטיוב. תהיו איפה שהקהל שלכן נמצא'.
הקהל שלי ביוטיוב? הבת שלי ביוטיוב. החברות שלה ביוטיוב.
האימהות שלהן וגם אני עוד לומדות להפעיל את ה VOD.
וככה, ענת מרביצה בנו תורה שלמה שיש בה מילים כמו פריימים, מידע ויזואלי, עומק חזותי, וגם למדתי שלחצובה הקטנה הזו, שראיתי השבוע בסופרפארם, זו שמעמידים על השולחן והיא תופסת את הנייד קוראים חצובת גורילה, ואולי צריך פתאום גם נק מייק, שאני כבר יודעת מה זה ואתם לא- מיקרופון קטן! ואיפה שיש צורך באקססוריז- אני שם.
צריך באמת לברר אם יש כזה בוורוד, אולי הוונצואלה אין דומה לה הזאת שיש לה מיליונתלאפים צופים- תדע.
חזרתי הביתה מלאת עזוז והחלטות לכתוב תסריטים, לצלם את עצמי בלוקיישנים מסעירים כמו המטבח, המרפסת וחדר האוכל, ותוך כדי לתת טיפים לכתיבה.
'אני מודרנית', אמרתי לעצמי, 'אני עכשווית ואותנטית, אני אדבר אל הקהל שלי כאילו הוא יושב פה, מולי בסלון, ויהיה לי ערוץ יוטיוב משלי'.
לרשימת הקניות הוספתי חצובת גורילה ומיקרופון מעמעם רעשים, אבל בסתר ליבי, אני מתגעגעת לווידאו ההוא, החמוד, שזכינו בו בהגרלה, ותמיד הבהב אלי בספרות אפס אפס ירוקות, כי לא ידעתי איך לעבור משעון קיץ לשעון חורף.
גם את רוצה בלוג משלך? מקום בו תוכלי להשמיע את קולך, לכתוב, לשתף ולהיות חלק מקהילת בלוגריות משפיעה?
אשמח להעביר מפגש כתיבה קייצי אצלך בסלון, לך ולחברותייך.
מועדים חדשים של הסדנה המלאה 'בלוג משלך' – בקרוב.
להזמנות: 052-3716176
yaelikarmi@gmail.com
