שורשיי במשפחה גדולה, שבעה אחים מצד אמא ועוד שבעה מצד אבא.
ברבות השנים, השואה, מוות ממחלות וסכסוכים משפחתיים צמצמו את מספר הדודים לשניים. ליתר דיוק דודות, שתי אחיות של אבא שלי. שתי דודות שלא הביאו ילדים לעולם, ואני הייתי מבחינתם מקור האושר, התחליף והפיצוי לילדים שלא נולדו להם.
עד גיל עשר, בו עליתי לארץ הקשר איתם היה הדוק. נפגשנו כל שבוע, הם לקחו אותי לימי כייף ופינקו אותי בכול דרך אפשרית. זכיתי מהן לחום ואהבה, לתשומת לב וגם למתנות במידה והבקרה הקפדנית של אמא שלי אפשרה זאת.
אני אהבתי אותן אהבת נפש. לאחר עלייתנו ארצה הקשר היה דרך מכתבים ביניהן ולבין הורי, ואני כילדה רק צפיתי מהצד והתגעגעתי.
רק בבגרותי, כאשר הגבול בהונגריה נפתח למערב, חודשו המפגשים והם לא נפסקו עד יום מותן. הן נפטרו בהפרש של שנתיים, שתיהן בגיל תשעים ושש.
הן היו מאוד שונות האחת מהשנייה במראה אבל בעיקר באופי. קטי הבכורה הייתה אישה מאוד יפה מטופחת שקטה ועדינה, תלותית, כמעט חסרת עמוד שידרה, חיפשה כל הזמן לרצות את כולם, לעשות טוב ולמנוע מריבות. לאומתה לולי הייתה אש וגופרית. עצמאית, דעתנית, אסרטיבית, לפעמים תוקפנית, לוחמת אמיתית למען כל מה שהאמינה בו.
פעם לולי לקחה אותי לרופא, ובזמן ההמתנה אפשרה לי לעמוד על כיסא ליד החלון. בעודה אוחזת בי חזק ושומרת עלי, מישהו העיר לה "גברת הילדה עלולה ליפול !" והיא שלא אהבה הערות ובטח לא הייתה נותנת לי ליפול, ענתה בציניות "לא מפריע לי שתיפול, היא לא שלי".
שתיהן איבדו בעלים בשואה וכל אחת מהן ניהלה מערכת יחסים עם גבר נשוי, קתולי, שבגלל דתם לא יכלו להתגרש אבל חיו בנפרד מנשותיהם. הקשר היה גלוי אבל אמא שלי, למרות אהבתה הגדולה להן, תמיד ראתה בזה משהו לא מוסרי. בנעורי נהגה להזהיר אותי לא להיות "מופקרת" כמו הדודות שלי.
הערצתי את שתיהן, תמיד רציתי להיות כמוהן. יפות, שמחות עושות את מה שטוב להן ולא לוקחות בחשבון מה יגידו עליהן.
אני דומה לשתיהן, יש בי קצת מזו וקצת מזו, וכול פעם שאני מזהה דמיון, מציף אותי חום נעים של זיכרון.
בשנים האחרונות לחייהן הן התגוררו יחד בבית אבות יהודי בהונגריה ואני פעמיים שלוש בשנה נסעתי לבקר אותן. הן קיבלו את פני תמיד מטופחות, שמחות, צלולות. בכול פגישה העיב הפחד שאול זו הפגישה האחרונה.
קשה להזדקן לבד. לא הייתה להן ההנאה של ביקורי ילדים ונכדים, לא זכו לחיבוק של ידיים קטנות ושמנמנות אבל היה להן אחת את השנייה. רק המוות הפריד בניהן.
הן ידעו לצחוק משטויות, לריב בגלל משחק רמי, ידעו בחן רב לצחוק על עצמן ועל השינויים שהגיל הביא עמו, ידעו ליהנות מאוכל טוב, וגם לספר בהומור נפלא את הרפתקאות האהבים שלהן מימים של פעם.
לא הייתי לידן במותן, אבל הן לידי בכול יום ויום.
