הגיישה היפנית – "האשה השניה"?

המושג "גיישה" נתפס במערב כ"מאהבת", "האשה השניה", או פשוט זונה. אך אין דבר רחוק יותר מזה בתרבות היפנית.

גיישות (ביפנית: 芸者) הן אמניות-בדרניות-מארחות יפניות. משמעות המלה גיישה היא "אשת אומנות" או "אמנית". הגיישות היו בשיאן במאות ה-18 וה-19, אך כיום מספרן הולך וקטן. מסורת הגיישה התפתחה מה"טאיקומוצ'י" או "הוקאן", בדומה לליצני חצר. הגיישות הראשונים היו גברים; והנשים הראשונות שלקחות על עצמן תפקיד זה כונו "אונה גיישה" (女芸者), או "אישה גיישה". כיום הגיישות הן נשים בלבד.

בעבר הוכשרו גיישות לתפקידן כבר בילדותן.   בתי גיישות קנו ילדות ממשפחות עניות ודאגו למחסורן והכשרתן.  בתחילה הן עבדו כמשרתות, וכשהתבגרו מעט הפכו לעוזרות ומלוות לגיישה הבכירה של הבית לשם הכשרה  כמו גם לתרום לכיסוי הוצאות גידולן וחינוכן (הסרט "זכרונותיה של גיישה" מציג אופן הכשרה זה של הגיישה). ההכשרה של הגיישה, שכונתה בעת תקופת ההכשרה "מאייקו"  כללה מגוון רחב של אומנויות מגיל צעיר כולל נגינה, בעיקר על השמיזן, אופני שירה מסורתיים, ריקוד מסורתי, טקס התה, שזירת פרחים , שירה וספרות.

שפרה הורן כתבה ב"מסע אחר": 'אחד מכללי היסוד באתיקה הלא כתובה של הגיישה הוא שמירה על דיסקרטיות. גיישה לא תתראיין, לא תסגיר ברבים את שם פטרונה, לא תספר סודות ששמעה בחדרי חדרים, ומובן שאל לה לתאר את מנהגיו המיניים או הכספיים של פטרונה.' גיישות נהגו תמיד להתגאות בכך שסודות רבים כל כך השמיעו הלקוחות המכובדים בין מחיצות הנייר הדקות של חדרי בתי התה, ואת כל אלה הן ייקחו עימן לקבר.

אף על פי שתפקידה המרכזי של הגיישה הוא לבדר גברים , יש הטוענים כי היא מגלמת דווקא את הפמיניזם  מאחר והיא נותרת כל ימי חייה ברווקותה, היא אישה העובדת למחייתה ומפרנסת את עצמה היטב. הגברים המתגודדים סביבה משמשים לה לעתים כלי משחק ומשלמים לה סכומי עתק עבור הזכות לשהות במחיצתה, אך היא איננה מוכרת את גופה ואיננה נותנת שירותי מין.  פטרונה הוא הגבר שעימו תשכב, ולו תהיה בדרך כלל נאמנה כל ימי חייה. במרבית המקרים פטרונה הוא גבר נשוי ובעל משפחה, שנישא בנישואי הסדר המקובלים בחברה היפנית. יחד עם זאת אין מתח בין האשה החוקית והגיישה. לעיתים האשה החוקית אף מודעת לנוכחותה של הגיישה בחייו של בעלה ואף נעזרת בשירותיה כמתווכת בינה לבין בעלה (נישואי ההסדר נעדרים אינטימיות וקרבה):  "כאשר אני רוצה לשכנע את בעלי בהחלטה חשובה הקשורה לבית ולמשפחה, אני פונה אליה, כי היא מסוגלת לשוחח איתו על נושאים שעליהם אני מעדיפה שלא לדבר". 

הגיישות נוהגות ללבוש קימונו הדור,  שצבעיו ודוגמאותיו משתנים על פי עונות השנה, ולצבוע את פניהן, צוואריהן וכפות ידיהן בלבן. העורף , הנחשב למקום האירוטי ביותר בגוף הנשי חושף מעט מצבע העור כאשר הוא מאופר בדגם "ערבה בוכיה". שיניהן צבועות בשחור כדי לדמות פה דובדן עסיסי, ויתכן שגם למנוע מראה של שיניים צהובות .

 

 

מאייקו תמונה1 תמונה2 תמונה3 תמונה4 תמונה5 גיישה תמונה7

 

ד"ר ענת מוברמן - נשיות, מיניות וזוגיות בראי האמנות
כמרצה, במשך שנים אני מרצה על מקומה של האשה בהיסטוריה כפי שהיא נבחנת בתוך התא המשפחתי ומערכות היחסים שהיא מנהלת (אם בתוך הנישואים, ואם מחוץ להם). בואו הצטרפו אלי למסע מרתק מהעבר ועד היום, מסע שהביא אותנו עד היום - למקום שהאשה נוכחת ומגשימה את עצמה.קצת עלי: בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה של החינוך, אוניברסיטת ניקרגואה (2014), תואר שני בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (2000). לימודי התמחות בתרבות איטליה מטעם "האוניברסיטה לזרים" של סיינה (2002) , תואר ראשון בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (1998). מרכזת קורסי כתיבה אקדמית במחלקה לעיצוב ב"מכון הטכנולוגי חולון" ומרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים . מרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים והריהוט ב"בבית הספר לעיצוב", המכללה למנהל, המסלול האקדמי. מרצה בקורסי סטיילינג ועיצוב פנים ב"בנין ודיור". מרצה לתולדות האמנות, האדריכלות והעיצוב ב"אבני" . מרצה על אהבה, זוגיות וארוטיקה בראי האמנות ב"אסכולות", וב"מכון אבני" לאמנות.