לפני שבועיים, הייתי בטיול ג’יפים מדהים ליוון (עליו אספר כנראה בהזדמנות אחרת(,
וכך בתוך נוף הררי עוצר נשימה,
בנהיגת שטח, בין מפלים והמון ירוק מסביב,
הגיע לפתע SMS מבחורה שכתבה ששמה נועה.
והיא כתבה כך:"היי נגה, נועה המפיקה של “בית הספר לשיווק דיגיטלי” של סלונה ולאומי.
אנא צרי קשר כשתתפני. תודה”
ואני שם, בין ההרים… ללא קליטה. לא יכולה להשיב. לא סגורה מה המשמעות בכלל. וממש לא מסוגלת להעריך את הזכות שנפלה בידי.
יוון: טבע קסום
אז כמובן שיצרתי קשר כשיכולתי.
ושמחתי לגלות שאני נמנית על קבוצה של עשרים וחמש נשים מדהימות, בעלות עסקים קטנים, אשר נבחרו לקחת חלק במחזור הראשון של בית הספר לשיווק דיגיטלי. פרי יוזמה ברוכה של סלונה ובנק לאומי.
וואו!!
באמת שזה היה מרומם נפש, ומשובב לב J
אבל אז הגיע פיק הברכיים…
אמנם בשנה האחרונה בעיקר, אני פעילה מאוד בפייסבוק ובאינסטוש. אבל עיקר הכתיבה שלי,
היא סביב העוגות המעוצבות שאני אופה, או בנושא סדנאות שאני מעבירה.
דברים כאלה שהם יותר “ביזנס”.
והנה כחלק מהלמידה, שיעורי הבית של המפגש הראשון, הם לפתוח בלוג ולכתוב בו פוסט. אחד אמיתי, כזה מהלב. שמספר “למה באתי לקורס”.
פוסט שבעצם חושף משהו ממני. מספר קצת יותר עליי, ועל מי שאני בפנים.
פוסט שמשתף מה אני חושבת, ואולי גם מה אני מרגישה.
ואני יכולה לספר לכם כאן, שאני לא באמת רגילה. להיות ב”פרונט”.
זה לא לגמרי זורם לי באופן חופשי וחלק.
החשש מפני ההתקלפות הזו, אפילו קצת שיתק אותי.
וכבר שלושה ימים שאני מסתובבת סביב המחשב. פוזלת לכיוונו. חושבת. מדליקה אותו. מלטפת את המקלדת וקמה.
תוהה על מה לכתוב, ומה לספר.
למרות זאת, החלטתי שאני מאתגרת את עצמי. ורציתי לומר לכם, שהנה, אני פה. מתמתחת ומותחת את הקווים של עצמי, יוצאת מאיזור הנוחות שלי. מתוך בחירה מודעת. מתוך רצון ללמוד ולהתפתח.
עובדת על גמישות ועל יכולת. עובדת חזק על פיצוח הקושי-האישי (והטכנולוגי! ) וקופצת למים!!
אז תקפצו ביחד איתי??
קופצת ראש (מקווה שהמים עמוקים מספיק J )
בואו תקפצו איתי.